מימין: תמר איש-שלום, דוריה למפל ויונית לוי. המגישות הן רק מרכיב קטן בתמונה / צילום: רונן פדידה, כאן 11, דור מלכה
נשים בתקשורת זה נושא חמקמק. אפילו כשאנחנו מביטים על נשים מצליחות, חלקן מופיעות אפילו בגיליון זה - נשים ידועות, חזקות, שנמצאות במעמד נחשב כל אחת בתחומה. אבל מה אנחנו - כציבור, כחברה וכנשים - יכולים ללמוד מכך? למעשה כלום. כי אף אחד מהסיפורים האלה אינו סיפור מייצג, וכל אחד מהסיפורים הוא סיפור יחיד וכמעט מיוחד במינו, ולכן אינו מעיד על הכלל.
החמקמקות נובעת מכך שמצבת כוח-האדם בכלי התקשורת המרכזיים מעידה על שוויון מגדרי מלא (אולי אפילו עם הטיה מסוימת לטובת הנשים); כמעט את כל תוכניות הדגל של חברות החדשות בטלוויזיה מגישות נשים, את שלושת העיתונים הכלכליים החשובים עורכות נשים ורובנו יודעים למנות שורה של נשות תקשורת ידועות. תנסו, זה ממש קל. נסו, לשם התרגיל, למנות את שמות הגברים הידועים בתקשורת ותראו כמה שזה קשה. הסיבה היא כי יש הרבה מאוד. ובכלל, ספירת הראשים היא רק מרכיב קטן ומסתירה את התמונה כולה.
מי מגיעה לצמרת
השוויון המספרי במצבת כוח-האדם מעיד רק על מספרים. אבל אינו מעיד על פערי השכר, המעמד והבכירות. הוא גם לא מעיד על כך שברוב המכריע של גופי התקשורת אין שוויון בפורומים של קבלת ההחלטות, אין שוויון ברשימת נושאי התפקידים הבכירים ביותר (יותר גברים), אין שוויון בקרב מקבלי השכר הגבוה ביותר (גם פה הגברים שולטים), או בקרב מקבלי השכר הנמוך ביותר (פלא: שליטה של נשים).
הוא גם אינו מעיד על התפלגות היקפי המשרות, ועל כך שאת רוב המשרות החלקיות ורוב תפקידי הפרילנס מאיישות נשים. ככל שאת מועסקת רק במשרה חלקית, תצטרכי לעד לג'נגל בין כמה עבודות כדי לייצר בסיס פרנסה ראוי. שלא לדבר על כך שאם את במקרה גם אימא לילדים, או חלילה אם יחידנית - הרי שאז מספר הכדורים שמתעופפים באוויר רק הולך וגדל, והסיכוי שלך לשרוד הולך ומתערער. רוב גופי התקשורת מעניקים מעט תמיכה ארגונית לאימהות לילדים צעירים, ורבות מוצאות את עצמן בחוץ מפני שהתקשו לשלב בית ועבודה.
המספרים גם לא מספרים גם את ההתפלגות בין נשים ערביות, חרדיות, דוברות רוסית או אמהרית. ויש להניח שרוב הנשים שהגיעו לצמרת הן נשים יהודיות, חילוניות, ממעמד בינוני גבוה ומעמד סוציו-אקונומי דומה.
וזה עוד מבלי לדבר על כך שנשים - בעיקר הצעירות - לעולם יאיישו את התפקידים שנחשבים פחות. תחקירניות, עוזרות הפקה, עוזרות במאי, מאפרות וגם בתפקידי התוכן הפחות נחשבים. זה, אגב, שיקוף כמעט מושלם של המצב סביב שולחן הממשלה. גם שם נושאות הנשים את התפקידים הזוטרים בדרך כלל.
הפאנל הגברי עדיין שולט
הפער המגדרי בא לידי ביטוי באופן עוד יותר בוטה וכוחני כאשר מדובר באירועים בסדר גודל לאומי. באירועים ביטחוניים תופסים הגברים כמעט את כל המקום באולפני הטלוויזיה והרדיו, אבל גם בעיתונות המודפסת והאלקטרונית. מצעד של גברים, חלקם הגדול משוחררי צה"ל או זרועות הביטחון האחרות, עולים בזה אחר זה כדי להסביר לנו את המציאות. זה מקבע אצלנו בתודעה מחשבה שלפיה את האירועים הביטחוניים צריכים לנהל הגברים. וזה קורה גם במשבר הקורונה הנוכחי.
וזו בדיוק הסיבה שזה חשוב. הנראות הזאת בתקשורת משפיעה על כלל החברה.
המחקר הבינלאומי GMMP שנערך אחת לחמש שנים, וכולל גם את ישראל, בודק את מקומן של נשים בתקשורת. במשך שנים מצביעים הנתונים על חוסר שוויון כמעט בכל קריטריון. מסך האייטמים שנבחנו ב-2015 (בקרוב אמורות להתפרסם תוצאות 2020) נשים הופיעו רק ב-24%. בגזרת הידוענים יש רוב לנשים, ורק ב-18% מהסיפורים היו נשים במרכז.
בטבלת הנתונים של גלי צה"ל - במסגרת בקשת חופש המידע של תא העיתונאיות ועו"ד אלעד מן, היועץ המשפטי של עמותת הצלחה - התקבל פילוח מגדרי מסודר לשנת 2018 לפיו בשום רצועת שידור בתחנה לא היה שוויון בין המרואיינים. אפילו לא בתוכניות שמגישות נשים. כי גם כאשר עומדת אישה בראש המערכת, היא לא תמיד המפתח לשינוי. כדי שיהיה שוויון, צריך להכיר במציאות, ולמפות את המצב ולרצות לשנות. צריך לעבוד בזה, זה לא קורה מעצמו.
לא די באישה ראשונה בתפקיד
לזכות הנהגת גלובס - המו"ל אלונה בר און והעורכת נעמה סיקולר - יש לומר שהיא שמה את הנושא במקום גבוה בסדר היום, ודואגת שהמטריצה תבוא לידי ביטוי באיוש התפקידים במערכת, וגם בבחירת פאנליסטים ומומחים בכנסים שגלובס יוזם. ולזכותן ייאמר שהן מפרסמות דוח מצב בכל שנה, לציבור הקוראות והקוראים של העיתון.
נדמה שהחוכמה אינה לסמן את האישה הראשונה בתפקיד, או במעמד, או בבכירות, מה שחשוב הוא מי אלה שיבואו אחריה. העובדה שישראל הייתה בין המדינות הראשונות שבהן כיהנה אישה בראשות הממשלה עומדת עד היום בעוכרנו. זו תסמונת גולדה: כבר הייתה אישה בראשות הממשלה ונכשלה, אז אסור לבחור עוד אישה. כאילו כל הגברים שהיו מאז היו מוצלחים, חפים מטעויות.
בקולנוע נהוג להחיל את מבחן בקדל - על שמה של הקריקטוריסטית אליסון בקדל - שנוסח בידי דמות מצוירת ב-1985. היא הסבירה שתלך לסרט אם הוא עונה על שלושה תנאים: יש בו לפחות שתי דמויות של נשים, הן מדברות ביניהן, ונושא השיחה אינו גברים. ייתכן שהגיע הזמן לנסח מבחן דומה גם לעיתונות החדשות, ולתכנים אקטואליים.
הכותבת היא עיתונאית ואחראית חופש העיתונות בארגון העיתונאים