מגפת הקורונה והעשור השיתופי של המרחב הציבורי: מתכנון עירוני לתכנון חברתי
התכנון העירוני, המסחרי, שוק המשרדים, התחבורה ותחומים רבים נוספים בעשור האחרון עומדים על העיקרון של השיתופיות. חללי עבודה משותפים, קורקינט שיתופי, אופניים משותפים ורכבים משותפים הם כבר מזמן דבר מוכר. אלא שמגפת הקורונה חידדה את עיקרון השיתופיות גם במרחב הציבורי. כיום כל רשות מקומית, כל מוסד תכנון, אדריכל נוף או מתכנן ערים חייב להוסיף לארגז הכלים שלו את תכנון המרחב העירוני. המרחב העירוני, השטחים הפתוחים, ככרות העיר והמדרכות הפכו לחלק בלתי נפרד מחיי תושבי הערים, ומאלמנט של תכנון המרחב בלבד לכזה עם חשיבות חברתית.
הקורונה שינתה מקצה לקצה את ההתנהגות האנושית במרחב הציבורי. בד-בבד גם תכנון המרחב הציבורי קיבל עם התפרצות הקורונה משמעות לא רק של פנאי, נופש וספורט, אלא גם אלמנטים התנהגותיים. היום תכנון מרחב ציבורי צריך להיות מותאם להתנהגות הציבור ולהתחשב ברצון לפגוש אנשים בשטח הפתוח, ברצון לצאת מגבולות הבית, לארח, להתארח ולבלות עם חברים בשטח הפתוח, במפגש שמטרתו הפגת בדידות, פגישות עבודה, מפגשים משפחתיים, שתיית קפה פשוטה - כשטח ציבורי שיש בו גם אלמנטים התנהגותיים.
אדריכל נוף ומתכנן עירוני כבר לא יכול לראות את הנוף כפשוטו - אלא מציאות מורכבת יותר בה אנשים היום במרחב הציבורי מקיימים מפגשים חברתיים, מקיימים מפגשי עבודה על הספסל בפארק, המרחבים מחליפים את בתי הקפה, המסעדות כמקום מפגש. התכנון העירוני הפך מאתגר יותר ומחייב את אנשי התכנון לחשב מסלול מחדש. היום, בעידן הקורונה, אדריכל נוף רואה לא רק את הצורך בנוף, אלא את המרחב כחלק שמשמש לפגישות עבודה, מפגשים חברתיים, מרחב להפגת בדידות לקשישים ועוד.
כמו שהקורונה זירזה הליכי דיגיטציה ועבודה מרחוק, כך היא קיצרה בשני עשורים לפחות את תחום התכנון של המרחב העירוני. תהליכים שנעשו בעבר באופן נקודתי - כגון הסרת הגדרות בבריכת גורדון, הצבת כסאות סביב הבריכה בכיכר רבין ופתיחת גינות עירוניות - הופכים כבר היום למדיניות תכנונית עירונית מסודרת.
בית תמי לדוגמה, העובר בימים אלא שיפוץ ושדרוג, היה מתוכנן כשטח ציבורי כפי שהיה נהוג, לפנאי ולמרגוע. עכשיו השיפוץ מתייחס למרחב הזה כחלק בלתי נפרד מהצורך במרחב למפגש, כערך חברתי, כחלק התנהגותי - והשיפוץ הותאם לכך. הסרת הגדרות בבית ההסתדרות ופתיחת השטח לציבור הרחב הוא עוד דוגמה לתהליך שכבר קורה בשטח וישנן דוגמאות נוספות.
דווקא המשבר שהקורונה יצרה הוא גם הזדמנות גדולה - לתכנון שפוי יותר, אנושי יותר, כזה המקדש את המרחבים הציבוריים המשותפים ומעלה על נס את עיקרון השיתופיות. תקופת הסגר הדגישה ביתר שאת את חשיבות קו ה-100 מטר, ותכנון עתידי חייב לקחת בחשבון שהמציאות השתנתה, ואפילו קומת עמודים בבניין משותף היא חלל משותף שיש לנצלו. שמירת מרחק של שני מטרים מאדם לאדם מחייבת תכנון של גינות ציבוריות רחבות יותר עם ספסלים חדשים ומותאמים ופתרונות ישיבה יצירתיים.
כפועל יוצא מהמגמה התכנונית החדשה שהולכת ונרקמת, מתחילה להתגבש גם ההבנה לגבי חשיבותן של הריאות הירוקות בתוך המרקם האורבני. ערים רבות בישראל הפכו צפופות, ופארקים עירוניים הפכו מוצר במחסור. עכשיו לא מן הנמנע כי נצא נשכרים מהתמורות והשינויים ונזכה לראות במרחב הציבורי המשותף יותר מרחבים ירוקים, יותר גינות קהילתיות, שימגנטו אליהן תושבים ויהפכו מקום מפגש אלטרנטיבי, וכל זאת בנגישות רבה. בסופו של יום ובסופה של כל מגפה, האדם הוא יצור חברתי.
המרחב הציבורי מאפשר צמצום פערים והנגשת משאבים גם למי שידו אינה משגת גינה פרטית. אחת המגמות שמתפתחות כעת היא לדאוג לתושבי העיר ל"גינות כיס", שהן שימושיות ומנצלות גם שטחים קטנים במרחב הציבורי להפגת בדידות, מפגשי עבודה ולימודים.
מאז פרוץ הקורונה, עובדים רבים עברו לעבוד מהבית, ובמוסדות ההשכלה הגבוהה הסטודנטים לומדים בזום. לא מן הנמנע כי מגמה זו של עבודה ולימודים מרחוק תכה שורשים גם אחרי שהקורונה תיעלם. זו מהפכה של ממש שאנו רואים כעת את ניצניה. לכן זו הזדמנות פז לשיתופיות במרחב הציבורי גם בתחום פריסת תשתיות תקשורת שיאפשרו עבודה ולימודים אפילו מהפארק העירוני. ספסל ציבורי באוויר הצח יכול להיות פינת עבודה מושלמת, לפעמים יותר מארבעת כותלי הבית או המשרד.
לשם כך טוב יעשו ראשי הרשויות המקומיות אם יפנו זרקור ומשאבים לכיוון של אוכלוסיות מוחלשו, ויקדמו בתחומן תשתית חינמית ואמינה של WIFI שיתופי ותאורה במרחב הציבורי - כלים הכרחיים לתלמידים, סטודנטים ועוסקים זעירים בכדי ללמוד ולעבוד בחוץ. אלה גם יגבירו את תחושת הביטחון האישי של התושבים ויצמצמו תופעות של עבריינות ופשיעה.
כל שנדרש הוא חשיבה מחודשת של מקבלי ההחלטות, ראשי הערים, חברי ועדות התכנון, אנשי התכנון ואדריכלי הנוף. זה העת לזנוח את המוסכמות הישנות ולאמץ גישה תכנונית חדשה ורעננה - ולעבור מתכנון עירוני לתכנון חברתי.
הכותבת היא חוקרת עירוניות ומשמשת מנכ"לית קרן תל אביב
