היה זה נגיף הקורונה שחיזק את תחושת השליחות של פרידה ג'אבר-בראנסי. כמי שעורכת את קבוצת התקשורת הגדולה בישראל בשפה הערבית, תחת אתגרי המגפה היא הבינה מה ההזדמנות שיש בידיה, לנסות לחנך ולהשפיע על החברה ואפילו לתרום לצמצום התחלואה.
"בגל הראשון היינו מעין המסביר הלאומי בחברה הערבית, ואני מאמינה שאנחנו עדיין כאלה. יש הרבה שחושבים שכבר אין קורונה ומזלזלים בהנחיות. מדי בוקר אני בודקת את נתוני התחלואה ורואה שבישובים מובילים כמו טייבה, נצרת ורהט יש תחלואה גבוהה, וכמובן שיש את הישובים הקטנים שאף פעם לא מקבלים תשומת לב. בכל בוקר אני נרתמת למשימה של לשמור על בריאות האזרחים הערבים, מה שאגב טוב לכולם. המרחב הרי הוא אחד".
אתם מראיינים בדרך קבע נציגים ממשרד הבריאות כמו שקורה בערוצים הכלליים?
"לא ממשרד הבריאות, אבל כבר בהתחלה דאגנו שיהיה לפחות רופא אחד מדי ערב שיסביר מה צריך לעשות. בגל השני הגענו למצב שבו אמרנו 'אוי ואבוי'. האירועים החברתיים המשיכו, היו הרבה חתונות שבהן אנשים התחבקו והתנשקו. בשלב הזה מצאתי את עצמי מסבירה עד כמה זה מסוכן לערוך אירועים בניגוד להנחיות - חשוב לחוות שמחה בשגרה הזו, אבל צריך גם לדעת שככה, מהשמחה יהיה מי שיחזור חולה".
יש ביקורת, אין מחאה
אחרי יותר מ-20 שנה בתחום, ג'אבר-בראנסי משמשת היום כעורכת הראשית של קבוצת פנורמה, שתחתיה פועלים שלושה גופי תקשורת: אתר פאנט, ערוץ הטלוויזיה בערבית הלא TV, והשבועון פנורמה. אל עולם התקשורת נחשפה והגיעה ג'אבר-בראנסי בגיל צעיר מאוד. כבתו של באסם ג'אבר, בעלי הקבוצה, ומי שנחשב לאיש החזק בתקשורת הערבית בישראל, היא גדלה בתחום, אולם היא מדגישה שלא מדובר במסלול שהוכתב לה, אלא בבחירה מלאה אותה היא קיבלה כבר בבית הספר התיכון. "התלבטתי בין עיתונות לעריכת דין. רציתי לייצג את החלשים בחברה, אלה שלא שומעים את קולם. בכל ערב צפיתי יחד עם אבי בחיים יבין מגיש את מהדורת מבט, ולא יכולתי שלא להתעניין בחדשות. ינקתי את זה. חייתי בבית שבו דיברו אקטואליה, ואני האזנתי והפנמתי".
את הצעד המשמעותי הראשון היא עשתה כשהתלוותה אל ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, כשטס לחתום על הסכם אוסלו ב' בבית הלבן בשנת 1995. "הייתי העיתונאית הכי צעירה במטוס שבו כולם היו עיתונאים בכירים. רבין הזמין אותי למושב שלו במטוס ושאל בקולו העמוק מה לי ולתחום הקשה הזה. 'את עוד צעירה', הוא התפלא. עניתי לו שזה משהו שמעניין אותי ושאני רוצה לנסות ולשנות את המציאות; לקדם את החברה שלי - ומבחינתי זה סוג של שליחות. הוא תהה איך לפני גיל 20, אני כבר יודעת אני רוצה".
בימים אלה מסיימת ג'אבר-בראנסי את התואר השני שלה במדעי המדינה. "את התזה אני עושה על המחאה, או ליתר דיוק - אי המחאה, של הציבור הערבי. מעניין אותי למה זה ציבור שלא מוחה. אחרי הכול, יש כל כך הרבה קשיים - פשיעה גואה, אלימות, מציאות כלכלית קשה ותחלואה, ועדיין אנחנו לא רואים מחאה כמו שיש בציבור היהודי. דווקא יש אצלנו הרבה ביקורת ומחשבות על למה המצב הוא כזה; יש ביקורת על המדינה ועל האופן שבו היא מתייחסת לציבור הערבי".
בדיוק ציינו 20 שנה לגל ההפגנות והמחאה של אוקטובר 2000. משהו השתנה מאז?
"התחושה הכללית היא שהדברים הלכו לכיוון שלילי יותר - מדי יום יש מקרה רצח או ירי בישובים הערבים בכל הארץ. נכון, קומץ קטן של אנשים עושה את זה, אבל אותו קומץ פוגע בביטחון האישי וגורם לחשש של אימהות מכך שהבן שלהן בכלל ייצא מהבית".
הביקורת הזו מקבלת ביטוי אצלכם? כלפי מי אתם מפנים אותה?
"אני מאמינה בביקורת. אנחנו גוף התקשורת בערבית הכי חזק בישראל, וחשוב שאנחנו נהיה אלה שישאלו את השאלות הקשות. בין היתר אנחנו שואלים גם מה תפקיד המנהיגים שלנו, בין אם זו ועדת המעקב העליונה, הרשימה המשותפת, או ראשי הרשויות. זו שאלה שנשאלת במיוחד בימים של הקורונה, כמו למה התחלואה גבוהה כל כך בישובים הערביים".
אחת התלונות היום היא שרמת אי האמון בין האזרחים להנהגה גבוהה מאי פעם. השינוי הזה חל באותה המידה בחברה הערבית? יש שטוענים שהתקשורת מגויסת?
"יש הרבה שלא מאמינים בדרג הפוליטי בישראל ובראש הממשלה. במקרה של הטיפול בקורונה, הם לא בטוחים שזה לטובת הציבור בכללותו, כמו שזה לטובת העסקים של נתניהו. אני דבקה בתפקיד שלי כגורם הסברתי ומחנך. המצב הנוכחי רק מרחיב את הפערים שתמיד היו קיימים בחברה הערבית; בלמידה מרחוק למשל - הורים עם כסף יכולים ללמד ולרכוש מחשב, ויש מגמה גוברת של מורים פרטיים. במשפחות שאין להן, הילדים פשוט לא לומדים. אמא אחת כתבה לנו ושאלה אותנו, איך רוצים שילד בכיתה ב' בישוב ערבי, ילמד עברית דרך הזום. גם ככה החינוך אצלנו נמוך ברמתו מהחברה הכללית, יש בעיה של תשתיות והתחברות לאינטרנט, ועוד לא דיברתי על הכפרים הלא מוכרים בנגב. מי מטפל בזה? בתחילת המשבר דיברו על זה שכל תלמיד בחברה הערבית יקבל מחשב, וההנהגה של הציבור הערבי צריכה לדאוג גם היא שזה יקרה. אני חושבת שעל המנהיגים שלנו לדרוש את זה, ולכן, כגוף תקשורת אני מביאה את הסיפורים האישיים של המורים ושל האימהות. אסור לוותר על החינוך. זה מסוכן לנו".
שר החינוך יואב גלנט התראיין אצלכם?
"גלנט לא התראיין. אנחנו מתקשרים הרבה למשרד החינוך ובאופן כללי מקבלים מענה, אבל זה עדיין לא ברמה של להביא את האנשים לדבר. הייתי מצפה שהם יתראיינו יותר. חשוב שהשר גלנט, השר יולי אדלשטיין, וגם ראש הממשלה יתייחסו לבעיות שלנו. לשמוע את הדברים ממקור ראשון זה לא כמו לצפות במסיבות העיתונאים שאנחנו ממילא מעבירים בשידור חי באתר פאנט ובהלא TV".
תשובות ישירות לשאלות של עיתונאים מהחברה הערבית היו מגבירות את האמון?
"הכול מתחיל בהגברת המודעות. כשבגל השני קיבלנו פניות מרופאים בקהילה שדיווחו על יותר ויותר חולים שנדבקו בחתונות המוניות, פניתי למשרד הבריאות וביקשתי את ההתייחסות שלהם. אבל עד שבמשרד מישהו התחיל לנהל את זה, לקח זמן. אני חושבת שאם היו מגבירים את המודעות בשלב מוקדם יותר, כשהתחלנו להתריע, לא היינו רואים את כמות החולים של היום. בהמשך באמת יצא קמפיין לחברה הערבית שהתמקד בסכנה שבחתונות, זה אפילו היה קמפיין חזק וטוב, אבל הוא הגיע ארבעה חודשים מאוחר מדי. אנחנו זיהינו את זה בשלב מוקדם - למשל, הבאנו סיפור של רופא בנגב, שדיבר על חתונה שבה אחותה של הכלה הייתה חולת קורונה. עוד נקודה מעניינת בחתונות האלו, היא שהנדבקות הן בדרך כלל נשים, כי הן אלו שיושבות יחד בפנים, בזמן שהגברים נמצאים בחצר".
הציבור שופט את המציאות בעיניו
נניח לרגע לקורונה. איך מתייחסים בחברה הערבית להסכם עם האמירויות?
"הצגנו הכול: את ראש הממשלה ואת הצד של האמירויות. זה אירוע היסטורי וחשוב היה לנו להביא לציבור את הכול בזמן אמת, והוצאנו פושים. הציבור הערבי בעד שלום. הוא רוצה שקט ושלווה, אבל לאנשים מפריע שבלי פתרון לסוגייה הפלסטינית לא יהיה שלום אמת באזור. שלחנו את הכתבים שלנו למשאל רחוב בישובים ערבים כדי לבדוק מה התחושות. להגיד לך שראינו אנשים שמחים וצוהלים? זה לא היה ככה. הם קיבלו את ההסכם, הוא טוב, אבל כמעט כל אחד הזכיר את הבעיה הפלסטינית".
במערכת הבחירות האחרונה ראיינתם את ראש הממשלה נתניהו. איך היו התגובות?
"מי שראיין אותו היה באסם ג'אבר (אביה של פרידה, ש"ד). אני מודה שחלק מהציבור לא אהב לראות את ראש הממשלה בהלא TV ובפאנט, והיו שמתחו עלינו ביקורת קשה. אבל כגוף תקשורת חזק ומוביל, אני מאמינה שחשוב שנביא את כל הקולות וכל הדעות, כולל את זו של ראש הממשלה. אנחנו מפרסמים גם דברים אחרים מטעם ראש הממשלה, בדיוק כמו שאנחנו מביאים דברים שאמר הנשיא הסורי אל-אסד, שמסרה הרשות הפלסטינית, ושאמרו בחיזבאללה. אנחנו גוף שחשובים לו ערכי המקצועיות והאובייקטיביות, ולא לאמץ צד פוליטי. נביא את המפגינים המוחים נגד ראש הממשלה, אבל גם את דבריו כשהוא אומר שזה אנרכיזם. הציבור הערבי מספיק חכם כדי לשפוט את המציאות בעיניו. הוא לא צריך שמישהו יפרשן לא את הדברים".
יש פוליטיקאי שלא תזמינו לאולפן?
"לא. אני אשמח לראיין כל אחד ואשאל אותו את כל השאלות שראוי לשאול בשמם של הערבים שאכפת להם מהחיים במדינה".
וכשאתם מזמינים פוליטיקאים, יש היענות?
"בדיוק יאיר לפיד היה אצלנו כשהחל הסיפור שלו עם עפר שלח (לאחר ששלח הודיע כי יתמודד מול לפיד על ראשות "יש עתיד", ש"ד). לא הזמנו לאחרונה פוליטיקאי מהימין, אבל אם מישהו מהם רוצה לבוא ולהעביר מסרים, לא נגיד לו לא. יבוא סמוטריץ' וירצה להתראיין? הוא יתראיין. נביא גם את הצד השני שיגיד מה הוא חושב על הדברים שלו".
מעבר לשפה, מה ההבדל בין אתרי חדשות פופולריים בישראל כמו Ynet, או וואלה לפאנט? אפשר להגיד שאתם המקבילה בערבית?
"אלה אתרים שאני מכבדת. אנחנו אתר שמסקר את כל מה שמעניין את הציבור הערבי, אבל אנחנו גם אתר מקומי מאוד; כל מי שרוצה לדעת מה קורה בישוב שלו, ימצא את זה בפאנט. אנחנו אולי דומים ל-Ynet, וכמוהם יש לנו דיווחים חיים מהשטח ומהעולם, אבל כמעט כל התכנים שלנו הם בדגש על צורכי האוכלוסייה הערבית. אנשים מרגישים שהם מקבלים את התמונה בכללותה, לצד חיבור בין הישובים הערבים, וכך מי שבישוב בגליל העליון יידע מה קורה גם בישוב לא מוכר בנגב. פאנט זה אתר עם 5 מיליון יוניקים ביום, וחלק מהגלישות מגיע בכלל ממדינות ערב".
איך אתם מתמודדים בתחרות מול הרשתות החברתיות?
"גם אצלנו הציבור רוצה להיות מדווח כל הזמן, וחלק גדול מהאנשים טוען שברשתות יש דברים לא נכונים. הציבור הערבי נמצא בהן, אבל הבדיקות שלנו מראות שכדי לקבל מידע אמין, הם נכנסים לפאנט".
איפה לדעתך לעיתונאי ערבי תהיה יותר השפעה, אצלכם או בתקשורת הכללית?
"אם הוא רוצה להביא את הסיפורים של אנשים מהחברה הערבית ולהשמיע את הקול שלהם? הוא צריך להשתלב בתקשורת בערבית".
באמת? לא היית רוצה לראות יותר עיתונאים מהחברה הערבית במדיה הכללית?
"צריך שישתלבו, וזה טוב לחברה בכללותה ולא רק לחברה הערבית. ההשתלבות, כמו שרואים ברפואה היום, היא חשובה, אבל זה נכון בדיוק כמו שצריך לשלב יותר נשים בפאנלים בטלוויזיה ויותר מומחים מהחברה הערבית. לגבי ההשפעה - אם אנחנו מחפשים מישהו שייסקר את החברה הערבית, שיתאר קשיים כמו בנייה בלתי חוקית והריסת בתים, אלימות ופשיעה - פה לדעתי על העיתונאי להשפיע בתוך החברה שלו. אני לא חושבת שהערוצים הכלליים יכולים לסקר את הבעיות הפנימיות בחברה שלנו, כמו שפאנט עושה את זה מדי יום. זה לא מעניין את החברה בכללותה, למרות שבמידה מסוימת זה כן צריך לעניין".
מי המתחרים שלכם?
"המתחרה בשפה הערבית רחוק מאיתנו. למעשה, ערוץ הלא TV מתחרה בפאנט. זה ערוץ צעיר ובגל הראשון ראינו שצופים חיפשו מידע, והדיווחים מהשטח חיזקו אותו. הגענו לקהל שלא הכרנו לפני הקורונה, ועכשיו האתגר הוא לשמור עליו".
מה מצב הנשים בתקשורת הערבית?
"לצערי אין די נשים בתקשורת הערבית וחבל, כי יש כאלו שהיו רוצות להשתלב בה. לפעמים הן באות מבתים שבהם מאמינים שזה לא תחום שמתאים לאישה, בטח לא למישהי שמצופה ממנה שתקים משפחה ותגדל ילדים. אני בעצמי מודה שקשה לי. אני מקבלת תמיכה ועזרה מהמשפחה ומבעלי, ובלעדיהם לא הייתי יכולה למלא את התפקיד. לא מזמן הגיעה אלינו מישהי חסרת ניסיון שרצתה להיות כתבת. אמרתי לה שאשמח לתת להשתלב ולצבור ניסיון. כששאלתי אותה מה לגבי הארוס שלך ומה אומרת המשפחה, היא ענתה שזה עדיין נתון לוויכוח. הסברתי לה שקודם כל חשוב שתהיה הסכמה בבית, כי בלי תמיכת המשפחה זה יהיה בלתי אפשרי. לאורך כל השנים עסקתי בשילוב נשים בקבלת החלטות ובפוליטיקה. אחוז הנשים המשכילות בחברה הערבית נמצא בעלייה, אבל הייצוג שלהן עדיין מזערי. גם בחברה הכללית הייצוג הנשי עדיין לא מספק".
ואת, חשבת על פוליטיקה?
"אני נמצאת במקום שבו אני מאמינה שאני יכולה להשפיע הרבה יותר. התרומה של התקשורת לחברה שלנו, היא אדירה".
כי לפוליטיקאי ממוצא ערבי יש פחות השפעה?
"לא. אם הייתי בכנסת הייתה לי השפעה, בלי קשר לזה שאני אישה ובלי קשר לזה שאני ערבייה. אבל בינתיים אני רואה את עצמי ממשיכה במקום שבו יש לי יותר אפשרות לקדם דברים".
לילדים שלך היית ממליצה לעסוק בתקשורת?
"לא הייתי מפנה אותם למסלול הזה, ולא הייתי ממליצה עליו, אלא אם הם יעשו את זה מבחירה מלאה, כמו שאני עשיתי. לא קל להיות עיתונאית, במיוחד אם את רוצה להיות נאמנה גם לציבור שלך וגם לאמונות שלך".
