למשך חודש קסום אחד, אוגוסט 2020, חיו ברשת בחלום. הם היכו שוב ושוב את קשת בנתוני הרייטינג, הקדימו אותה פעם אחר פעם במשחקי החתול והעכבר של שיבוצי התוכניות, נקטו יוזמה בזמן שקשת נאלצה להגיב, וכשהמשחק הסתיים הם הביטו אל לוח התוצאות וראו שם נתון שלא חשבו שיראו אי פעם: כל 14(!) התוכניות הנצפות ביותר של אותו חודש היו שייכות להם. אלא שאז הסתיימה העונה של "הישרדות", השעון המעורר צלצל והחלום נגדע באכזריות - חוזרים למציאות.
האיחוד בין מספרי 2 ו-3 (רשת וערוץ עשר בהתאמה) של שוק הטלוויזיה הישראלי, שהושלם סופית בראשית 2019, לא נולד מתוך חזון מרחיק לכת או חדווה גדולה. רשת - מספר 2 הנצחית של קשת - חברה לערוץ עשר - חתול הרחוב שהזדכה כבר על כל תשע הנשמות שניתנו לו - בניסיון לעצור את הדימום הבלתי נגמר שחווה כל שוק הטלוויזיה במשך שנה מסוייטת.
כששני ניצולים בלב ים סוער נדחקים יחד אל ספינת הצלה אין להם זמן לבדוק זה בציציותיו של זה. את הסימנים לכך ניתן היה לראות מיד: מה שהחל כאיחוד בהובלת בעלי המניות וההנהלה של רשת, הפך לאיחוד שמובל דווקא על ידי בעל המניות המרכזי בערוץ 10 לן בלווטניק, שהפך להיות דומיננטי אף יותר בערוץ הממוזג יחד עם המנכ"ל שעבד תחתיו, יוסי ורשבסקי.
הנדוניה של רשת בערוץ הממוזג
ורשבסקי הוביל בקדנציה השנייה שלו בערוץ עשר אסטרטגיה מוצלחת, שבימים שלפני פיצול ערוץ 2 החזיקה את החברה עם הראש מעל למים (ממש לא עניין של מה בכך עבור ערוץ עשר), ובימים שאחרי הפיצול, כשהגלים איימו להטביע אותה, לפחות הביאה לכך שהוא ואנשיו ידעו מיהם ומהם, ולמען מה הם נלחמים.
לאחר המיזוג עם רשת, כשנפלו בידיו של ורשבסקי שלל תוכניות המגה ריאליטי - שאליהן נלוותה גם הנדוניה של המלחמה הישירה בקשת, עניין שבו ורשבסקי לא התנסה קודם לכן - העניינים התחילו להסתבך. ראשית שילם את המחיר והודח מתפקידו מפקד יחידת הקומנדו של הערוץ, מנכ"ל חברת החדשות גולן יוכפז, שהוביל, ובמידה רבה יצר, את הנכס העיקרי שאיתו הגיע ערוץ עשר אל המיזוג. בהמשך, כחצי שנה לאחר מכן, גם ורשבסקי עצמו נאלץ לעזוב.
כעת ניצבים על הסיפון המנכ"ל החדש אבי בן טל, איש ynet, שנכנס לתפקידו בראשית 2020, ומנכ"ל חברת החדשות שלו, ישראל טוויטו. השניים, כך נראה, ממשיכים את הקו שבו החל ורשבסקי, ובו, יש להניח, דוגלים בלווטניק ונציגו בפועל בערוץ, היו"ר נדב טופולסקי.
הקו הזה מתבסס על שתי הנחות יסוד, שעל שתיהן ניתן לערער: הראשונה היא שרשת צריכה להמשיך להיאבק בקשת ולנהל מולה קרבות ראש בראש. השנייה היא שחלק גדול מהבעיה של הערוץ טמונה דווקא בחברת החדשות שלו.
ברשת עדיין מאמינים שבאמצעות מותגי הריאליטי הדומיננטיים שברשותם, הם יכולים לייצר קרב שריון בשריון מול קשת, ולנצח אותה בחלק משמעותי מערבי הצפייה במהלך השבוע, ולמשך כמה חודשים קסומים בקיץ 2020, זה אפילו ממש קרה.
אבל, כפי שהוכח כבר בימים שבהם עוד פעלו כאן שלושה ערוצים, ברוב המקרים תוכניות הריאליטי היקרות של רשת לא מצליחות להכות את הפורטפוליו הדינמי והמגוון יותר של קשת, ובגלל העלויות הכבדות של תוכניות הז’אנר הזה, כל כישלון כזה פירושו דימום כספי מסיבי.
הנקודה השנייה, שהיא גם זו שמשכה את עיקר תשומת הלב במהלך השנה החולפת, נוגעת לחברת החדשות. עוד לפני הקורונה, הפגינו ראשי רשת חוסר שביעות-רצון מאופי החברה ומהתדמית שלה בציבור. במקביל, עיתונאים שנתפסים כבעלי עמדות ביקורתיות/שמאליות איבדו זמן מסך, או סתם קיבלו את התחושה שזוהרם הועם, בעוד עיתונאי כמו אבישי בן חיים הפך לפתע לבעל בולטות גבוהה בהרבה מבעבר.
המשבר הכלכלי האדיר שהביאה התפרצות הווירוס כבר נתן את האות לפגיעה משמעותית בחברת החדשות שאיבדה עשרות רבות של עיתונאים.
החומרים מהם בנויה נאמנות למותג
גם אם נתייחס לפגיעה הקשה בחברת החדשות כמהלך שהונע בעיקרו מסיבות כלכליות ומקצועיות - אי אפשר שלא לקבוע שמדובר במהלך נפסד. במשך שנים הצליחו שתי חברות החדשות של הערוצים המסחריים להישאר נקיות באופן יחסי מהתערבות פוליטית, בטח בהשוואה להשחתה הנוראית שעברה העיתונות המודפסת.
אבל גם אם נניח בצד שיקולים אתיים ועיתונאיים ונתמקד באלה התועלתניים, נדמה שבחברה צריכים לשקול היטב את הכיוון האסטרטגי שאליו הם רוצים לחתור. דנ"א ואתוס של ארגון הם אינם דבר של מה בכך. הם נבנים באיטיות, במשך שנים, והם גם אלה שיוצרים אצל הצופים נאמנות ומחויבות למותג.
ניסיון להשתיל בארגון הזה דנ"א חדש בכוח צפוי להותיר אותם קרחים גם מכאן וגם מכאן.
לא התקבלה תגובת רשת לדברים.
