עבור מרבית העיתונאים, זה היה נראה כמו עוד ינואר שגרתי. הילה אלרואי, כתבת הבריאות של חדשות 13, נוטרלה מעבודתה, לאחר ששברה את הכתף. בעודה מדפדפת בין אתרי החדשות בעולם בזמן חופשת המחלה הארוכה, נתקלה בתמונות מבעיתות מסין, והבינה שמשהו גדול עומד לקרות בכל העולם. אז, הנגיף עדיין נחשב למסתורי ונקודתי, והעסיק בעיקר את כתבי חדשות החוץ.
"זה ריתק אותי", היא מספרת. "הבנתי מיד שאנחנו מדברים על נגיף חדש, שאי אפשר לדעת איך הוא יתנהג באוכלוסייה שאין לה חיסון טבעי אליו. זה אומר שאת מסתכלת על ההיסטוריה, וצריכה להבין איפה את עומדת. בינואר אמרתי לנגה ניר נאמן שצריך לסגור את השמיים, והיא הסתכלה עליי כאילו שאני מטורפת".
התמונות האפוקליפטיות, שריתקו רבים למסך, גלשו במהרה מסין למדינות העולם כולו, והפכו לכרוניקה של מגפה הכותבת את ההיסטוריה כמעט בכל זירה. מזווית הראייה של העיתונאים, היא הפכה לאירוע רב מערכתי המעסיק באופן בלעדי את כלי התקשורת שבו הם עובדים, ותופס את מלוא תשומת הלב הציבורית. בין השטחת העקומה לחוות הדעת האפידמיולוגיות, והניסיון של המנהיגים להתמודד עם ההלם שהנחיתה המגפה על מערכות הבריאות והכלכלה, נשלחו כתבי הבריאות לחזית הסיקור של מסע ההתמודדות הארוך והמפרך עם הקורונה.
המגפה המתפשטת הפכה את מערכות התקשורת לחמ"ל הפועל בגל פתוח, בעוד תחום הבריאות, שהיה נחשב עד תקופת הקורונה כתחום סיקור רגוע למדי, הפך בן לילה ללב העניין. המערכות נדרשו לגבש את נהלי הסיקור שלהן, ולהתמודד עם הצורך לתווך את המידע על המגפה, בזמן שאמון הציבור בתקשורת אינו בשיאו. בין הגלים, גם הסיקור וגם עוצמתו עברו שינויים, והפכו למעין 'שגרת קורונה תקשורתית'.
"מה שקרה עם הקורונה הוא שזה הפך לדת", אומרת אלרואי. "או שאת מאמינה בזה, או שאת לא. זה מטורף בעיניי. זו פעם ראשונה שאנשים כותבים לי נאצות, כמו 'תתביישי על מסע ההפחדה' או 'אני רוצה שתפסיקי לשקר, אין קורונה' בתוספת קללות. 'לא כואב לך על המובטלים, כמה משלמים לך כדי לשקר?'. זה מוזר לי שאנשים מסוגלים לכתוב 'אין קורונה'. לא נתקלתי בזה בעבר. היו גם איומים".
האתגר: לנווט בין אג'נדות
"אני משדר היום פחות על הקורונה, אבל זה נותר הנושא המרכזי בכלי התקשורת", אומר יואב אבן, כתב הבריאות של חדשות 12. "כשהתחלואה ירדה בין הגלים, זה נדחק. אבל זה חזר, ואנחנו יודעים שיכול להיות גם סגר בחנוכה. זה עדיין הנושא בפרופיל הגבוה ביותר. העצימות והאינטנסיביות בין הגדלים לא דומה, למרות שבגל השני הייתה תחלואה גבוהה יותר.
"העיתונאים התרגלו למצב החדש, כמו שכולם מתרגלים. אם פעם הייתי מתעורר ל-70 סמסים, היום אני מתעורר ל-30. כל ההתנהלות הכללית היא פחות היסטרית, וזה מקרין על העבודה של הכתבים. התרגלנו להתמודד עם העומס, לפזר אותו כשצריך. לא כל חולה קשה הוא היסטריה, אנחנו לוקחים את הדברים יותר בפרופורציות. כמו שהרופאים לא מנשימים מיד, גם אנחנו למדנו להתמודד עם המחלה מבחינה תקשורתית".
חלק מהכתבים שדיברנו איתם העידו על כך שסיקור הקורונה מעייף, לעיתים רפטטיבי, וגוזל תשומת לב מנושאים חשובים אחרים שנזנחו בצל המגפה. אבן חושב אחרת. "הסיקור ממש לא צריך לדעוך לאיטו, ולפנות את הבמה לנושאים אחרים. מי שהפקיר את הקורונה בארה"ב הפסיד, ומי שלא, ניצח, ולא במקרה. מה שמעניין את האנשים זו הקורונה, וזה מתחבר להכול - לפרנסה, לחינוך, לצורת הבילוי שלנו. היא רלוונטית לכל דבר בחיים שלנו כרגע, ולכן אין ולא יהיה נושא מרכזי אחר עד שהקורונה תיבלם. לא נמאס לי לסקר קורונה, זו תקופה מאתגרת".
לאורך החודשים האחרונים נשמעת ביקורת כפולה כלפי העיתונאים: "אתה דובר של משרד הבריאות" או "אתה מכחיש קורונה". לעיתים שתי הביקורות המנוגדות הללו מופנות כלפי אותו עיתונאי, כפי שקרה לאבן. "אין כתב תחום שלא הוטח ומוטח בו מדי פעם שהוא דובר של המשרד שהוא מסקר", הוא אומר. "בשני הגלים היו לי הרבה יותר אייטמים ביקורתיים כלפי משרד הבריאות מאשר מפרגנים. בנוגע לסיקור עצמו - בניגוד למצבים של שחור ולבן, כמו במקרה מתנגדי החיסונים, כאן אנחנו רואים שיש מומחים משני הצדדים עם דעות שונות לגמרי.
"על כל אחד מהצדדים יש ביקורת שהיא רלוונטית. העבודה של כתבי הבריאות הפכה להיות יותר מורכבת ומאתגרת במובן הזה. לא רק לדווח על מה שחדש וחשוב, אלא גם לנווט בין אג'נדות. גם בסיקור התקשורתי, אפשר לזהות את שתי הגישות. מצד אחד, יש כתבים שיותר חוששים מקריסה של בתי החולים, ויש כתבים שאני נמנה עליהם, שרואים את המשפחות והעסקים שקורסים, וזה מפחיד אותם הרבה יותר. בתי החולים היו רחוקים מקריסה".
מה צריכים כלי התקשורת לשנות בגישה שלהם לקראת הגל השלישי, אם יהיה?
"לכל יושבי האולפנים לא תזיק עוד קצת צניעות - יש כאן מחלה שהמדע לא מכיר אותה. זה קצת מנוגד לאינסטינקט הבסיסי של כתב שיושב אולפן, כמעט חונכנו לא לומר 'אני לא יודע', אלא להתחמק ולאלתר. במקרה הזה, זה שאנחנו לא יודעים, זה חלק מהסיפור. כמו שמחובתך לספר לצופים את מה שאתה יודע, מחובתך לומר כשאין לך תשובות.
"אנחנו צריכים להתייחס בחרדת קודש לאלו שלא שפר עליהם מזלם, ונמצאים בצד השני של חרב הפיטורים. הלב שלי נשבר כשאני רואה את כל בעלי העסקים שהתמוטטו ואלו שאין להם אופק, ובעוד רגע גם אין להם אוכל לשים על השולחן. אני ברמה האישית אומר תודה כל יום על זה שלי יש עבודה. זאת האמת העצובה.
"בתי החולים יתמודדו גם עם 1,500 חולים קשים, הם לא יקרסו גם ב-1,700, אפילו אם זה מכביד עליהם. הטרגדיה הגדולה של ישראל היא שמי שקורס בינתיים אלה העסקים הקטנים שהמדינה הפקירה. זה בלתי נתפס בעיניי. המגפה חשפה את עליבותה של מערכת הרפואה הציבורית שהורעבה במשך 20 שנה, ואת מצבם הבלתי נתפס של העצמאים בישראל. אלו לקחים שאנחנו צריכים לקחת: חיזוק בתי החולים, ביטחון כלכלי לעצמאים".
כעס, חוסר אמון, ניכור ופילוג
"בגל הראשון העולם עוד לא ידע כלום על המגפה", מספרת רוני לינדר, כתבת הבריאות הוותיקה של דה מרקר. "זה התחיל כמו סיקור של תופעת טבע או תוכנית ריאליטי שמתרחשת רחוק מכאן, בשוק בסין או בספינה יפנית, ומהר מאוד הפך לבעיה שמגיעה עד הבית, לתוך בית הספר ובית הכנסת השכונתי. בתוך כל המהירות הזאת היינו צריכים לסקר מחלה שמתחילים רק לגלות עליה את הדברים הכי בסיסיים כמו איך נדבקים ממנה, כמה היא מסוכנת או איך מטפלים בה.
"מושגים כמו סגר, להשטיח את העקומה, בדיקות קורונה, בידוד - הכול היה מאוד חדש וראשוני וכמעט אפוקליפטי. בגל הראשון גם הייתה תחושה של בהלה בציבור: פחד גדול מהמחלה עצמה, פחד של הצוותים הרפואיים ממחסור בציוד מיגון, פחד ממחסור במכונות הנשמה ובבדיקות. בתקופה הזאת קיבלתי בלי סוף שיחות, חלקן בבכי ממש, מאנשים שלא מצליחים להשיג בדיקה או מאנשי צוות רפואי שמרגישים שהם חשופים בלי מיגון".
את חושבת שאנשים סומכים יותר על התקשורת בעקבות סיקור המגפה?
"לצערי אני לא יכולה להגיד את זה. התחושה היא שאנחנו בסוג של עידן פוסט אמת, שבו אין הסכמה אפילו על העובדות הבסיסיות ביותר כמו האם החולים הקשים באמת קשים, האם החיוביים באמת חיוביים, האם מחלקות הקורונה באמת מלאות, האם המתים מקורונה באמת מתו מקורונה, האם הסגר נדרש או שהוא רק כלי להישרדות הפוליטית של נתניהו. על כל שאלה כזאת מתנהלים קרבות אדירים ברשתות החברתיות, וגם כלי התקשורת הממוסדים עצמם לא מציגים קו אחיד, אלא מגישים לאנשים את מגוון הדעות הזה - כך שקריאת המציאות הופכת למאוד מבלבלת".
ואז, הכול פחות או יותר השתנה. הסיקור, כמו גם היחס הציבורי למגפה, חווה תפנית. פרופ' גדי וולפספלד, חוקר תקשורת מהמרכז הבינתחומי, משווה את התהליך שעבר סיקור הקורונה לסיקור של מבצע צבאי. "זה מתחיל עם קונצנזוס, וככל שזה נמשך, יש פחות קונצנזוס בציבור ובאליטות. זה מאוד מזכיר מה שקורה במלחמות", הוא אומר.
"בהתחלה כולם מתגייסים, עומדים על המרפסות ומוחאים כפיים לאנשי הרפואה. ואז, ככל שזה נמשך ומסתבר שהממשלה לא מצליחה להשתלט על המחלה, יש יותר ויותר חוסר שביעות רצון. התקשורת משקפת את השינויים האלו, ואולי אפילו מגבירה אותם - כי באופייה היא מעוניינת בסכסוכים וביקורת. ראינו את זה גם במלחמת לבנון, אלו דברים שחוזרים על עצמם".
לתחושתה של לינדר, ההבדלים הם אכן גדולים. "את חוסר הוודאות והפחד החליפו הרבה כעס, חוסר אמון, פילוג וניכור בין האזרחים למדינה והפוליטיקאים, ובין קבוצות שונות בציבור. הסולידריות ותחושת שותפות הגורל שאפיינו את הגל הראשון נעלמו כמעט לגמרי. הסגר השני נתקל בהתנגדות עצומה, וגם צעדי היציאה ממנו מלווים בוויכוחים אדירים.
"אנשים מתחילים להפנים שהמגפה הזאת היא מלחמת התשה מתמשכת, שלא תיעלם כל כך מהר ואת ההשלכות ההרסניות של זה. ממש אפשר להרגיש איך המגפה מפוררת את המרקם החברתי. לצד זה, האתגר הבריאותי לא הולך לשום מקום, ובמובנים מסוימים אפילו מתגבר".
גם מיטל יסעור בית אור, כתבת הבריאות של 'ישראל היום', שותפה לתחושה שקיים הבדל בסיקור בין הגלים. אם בחודשים הראשונים כתבי הבריאות בעיקר רדפו אחרי אייטם החדשות הבא, בגל השני המידע עבר טרנספורמציה. "הגל הראשון היה מאוד כאוטי. תחושה של מלחמה ממש. גם בלחץ, ב'ערפל קרב' של חוסר מידע ונתונים, וגם בהיקף העבודה. הכול היה מאוד אינטנסיבי, כשכל הודעה על חולה חדש היא דרמה. הייתה תחושה של מחסור תמידי באוויר.
"בגל השני אף אחד כבר לא התרגש מעוד נדבק בקורונה, מעוד מאושפז או מעוד נפטר, והרגשתי שאני פנויה לעבודה עיתונאית יותר משמעותית. למשל לניתוח יותר מעמיק של מגמות ותהליכים ולהעמקה מול אנשי המקצוע, ופחות מרדף אחרי מספרים, נתונים וחוסר ודאות".
הגל הפתוח הולך ודועך
בגל השני של הקורונה דעך גם "הגל הפתוח" של כלי התקשורת. לפי נתוני יפעת מחקרי מדיה, היקף הסיקור הכללי בנושא קורונה במדיה הארצית הלך ופחת מחודש לחודש. אם במרץ, החודש שבו נכנסה ישראל לסגר הראשון, פורסמו בתקשורת יותר מ-30 אלף כתבות העוסקות בקורונה, ביולי מספרן היה מעט נמוך מ-23 אלף, ובספטמבר - כ-18 אלף כתבות.
בממוצע, בחודשי הגל הראשון פורסמו 25.6 אלף כתבות על קורונה בחודש, ואילו בחודשי הגל השני, 19.3 אלף כתבות בחודש בממוצע. אם בודקים את הופעות הטלוויזיה של כתבי הבריאות בערוצים המרכזיים בחודשים הללו, עולה כי במרץ הופיעו הילה אלרואי, קטי דור ויואב אבן 839 פעמים על המסך באייטמים העוסקים בקורונה, ואילו בספטמבר רק 205 פעמים.
למרות הירידה ברמת הסיקור, נושא הבריאות מעולם לא זכה לפוקוס כל כך צפוף וקרוב של כלי התקשורת. יסעור בית אור מגדירה את התקופה הזו כ'רכבת הרים'. אם תרצו - חלומו של כל כתב. כל ידיעה על קורונה מקבלת מקום של כבוד בעיתון, ותחום הסיקור שלאורך שנים תפס את העמודים האחרונים הופך לפרונט קבוע.
"מצד אחד זו תקופה אינטנסיבית ומתישה, עם עבודה שלא נגמרת בשום שעה וחוסר יכולת לתכנן כמעט כלום, וגם יש תחרות עזה בין כל כלי התקשורת", היא אומרת. "מצד שני, זו תקופה מאוד מעצימה ככתבת, כשלא פעם משפט שאני מעבירה הופך מייד לפוש, תחושה שכל דבר שאני מעבירה הוא הכי חשוב ודחוף, ושפתאום אני לא צריכה להילחם כדי שאייטמים שלי ייכנסו לעיתון. אני מקבלת הרבה כותרות. תקופה דו-קוטבית כזאת".
חלק מהכתבים שדיברנו איתם חוו בחודשים האלו לא רק 'עייפות חומר', אלא גם תסכול. המצב של מערכת הבריאות עמד לנגד עיניהם לאורך שנים, אך לדיווחים ולחשיפות שלהם לא הייתה אוזן קשבת בצד הממשל. "זה נורא מסתכל. אנחנו דיברנו על זה כל כך הרבה זמן, שמנו את הפוקוס על אנשי הצוות, המחסור, על זה שאנחנו עם מספר אחיות ורופאים נמוך לאלף נפש. קיוויתי שזה יזיז משהו. אין ספק שבמשבר בריאותי את נתקלת בכל החולי הזה", אומרת אלרואי. "בתשתיות ובבעיות של מערכת הבריאות היו צריכים לטפל מזמן, וזה לא קרה".
הציבור חזר אל זרועות התקשורת
גופי התקשורת מצויים זה שנים במשבר מתמשך. בעוד שהרשתות החברתיות ממלאות את יומו של הציבור, המפרסמים מוצאים בהן השקעה תקציבית נוחה וממוקדת, וזונחות את אמצעי התקשורת הממוסדים.
באופן טבעי, תקופת הקורונה הובילה גם את כלי התקשורת לקיצוצים. מאידך, הציבור דווקא חוזר אליהם. "הציבור היה זקוק לתקשורת הממוסדת בתור מקור למידע אמין וממוסגר, שמסוגל לתת הקשר למציאות", אומרת ד"ר תהילה שוורץ-אלטשולר, עמיתה בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה. "כשיש משבר כמו פנדמיה, אנשים נוטשים את הרשת החברתית ומבינים שהתקשורת נותנת מענה לחוסר הוודאות".
לפי שוורץ-אלטשולר, החזרה של הציבור לאמצעי התקשורת נעוצה גם בעקבות ההבנה שהרשתות החברתיות אינן כלי אובייקטיבי המתווך מידע באופן אמין. "הרשתות מלאות בפייק ניוז, והתופעה הזו לא דועכת. גם התקשורת הממוסדת מלאה בפייק ניוז, ומועלת בתפקיד שלה. הייתה הזדמנות להתמקצע, ולא לקחו אותה. הם היו צריכים לייצר מומחיות אינהאוס, אבל כמו במבצע צבאי, מילאו את האולפנים ב'גנרלים' שאין להם הרבה פעמים מה לומר. זה יצר רכבת אווירית של אפידמיולוגים מטעם עצמם".
הסיקור התקשורתי של הקורונה רווי בגרפים ובדאטה ג'ורנליזם. איך זה משפיע על אמון הציבור?
"התקשורת לא ידעה להשתמש מספיק טוב בגרפים כמותיים, וכל מי שיודע לצייר גרף פתאום הפך להיות מומחה. גרפים יכולים להבהיר את התמונה, אבל מצד שני, ראינו את החוסר בנתונים מטוייבים, את הבורות ביחס לניתוח האמיתי, ואת ההסבר המנומק לגרפים. זה חשף את חוסר ההתמקצעות של העיתונות. ראינו שגם עושים מניפולציות על עיתונאים".
בטווח הארוך, משבר הקורונה הוא הזדמנות למעין 'חוזה חדש' בין התקשורת לציבור?
"כן, אבל בחוזה החדש צריך שתהיה התמקצעות, כולל תחומים מדעיים. צריך להיפרד מהמלל הבלתי נגמר, גם באולפנים פתוחים, ודאי כשאין מה לומר. צריך גם להפסיק את האיזון המלאכותי בין יורם לס לעידית מטות. לא בכל דבר בחיים יש איזון. צריך דעות מעניינות, חדשניות, ולא כל הזמן גלדיאטורים ושחקנים חוזרים".