לקחת את החיים באופן חיובי ולהתמיד בעשייה / צילום: Shutterstock/א.ס.א.פ קרייטיב
הכתבה בשיתוף קלאב 50
במשך שנים חלמה מיכל דונל מקיבוץ מבוא חמה על סטודיו משלה, כזה ''עם חלונות גבוהים שצמרות עצים ואור יום יפציעו דרכם, וכשתשקע השמש אור אדום וכתום וסגול יצבע הכול''.
לפני כשנה, סוף-סוף, בנו מיכל ופרנק בעלה, מאחורי ביתם בקיבוץ את הסטודיו הזה בדיוק, עם חלונות גבוהים שמהם נשקפות צמרות העצים ואור היום וקרני השמש צובעים הכול. כמחווה לחלומותיה בחרה להעניק למקום את השם "החלומות הגבוהים".
ואז הגיעה קורונה.
אבל שום דבר - גם לא מגפה נבזית, וודאי לא עניין פעוט כמו גיל - עוצר את יצירתם, עשייתם ופועלם של זוג הקיבוצניקים מהגולן, מיכל (72) ופרנק (75) דונל.
השניים נשואים זה 46 שנה, הורים לארבעה וסבים לשמונה נכדים, "פנסיונרים בתעסוקה מלאה", לדבריהם, המהווים יחידה מלוכדת של אהבה, צחוק, חום ונתינה; עוסקים ללא ליאות בהתנדבות ובנתינה לטובת ילדים, קשישים, חולים ובריאים, ולטובת החברה והסביבה כולה.
בשמונה השנים האחרונות, עד בוא הווירוס, התנדבו בקביעות בבית חולים פוריה שבצפון כליצנים רפואיים, ובשאר הימים התרוצצו בין יישובי הגולן והארץ כולה עם עשרות הבובות המהממות שאותן מיכל יוצרת בעצמה, הציגו ושרו, ניגנו ורקדו, עשו קסמים ושימחו ילדים וקשישים, בריאים וחולים. בשלוש השנים האחרונות הופיעו ברציפות בארבעים גני ילדים ביישובי הגולן ותכננו לעשות זאת גם השנה.
עכשיו, כאשר שגרת קורונה אוסרת עליהם להסתובב ולהתקהל בקהלים גדולים, הועתקה העשייה לסטודיו שלהם בקיבוץ. שם, בתוך האור הנשפך מהחלונות ובמסגרת ההנחיות והתקנות, הם מקיימים סדנאות ליצירת בובות, להמצאות, לכתיבת ולהמחזת הצגות שכוללות בובות, משחק, ריקוד, שירה ונגינה - הכול על פי רצון וגיל המשתתפים.
מיכל מובילה את סדנאות התיאטרון ואת יצירת הבובות, ופרנק, שמלווה בנגינה, עוזר ותומך בכל מה שנדרש, ומקיים מפגשים מוזיקליים לילדים ומבוגרים. ''במשך שנים רציתי סטודיו, ורצה המזל שעכשיו, כשאסור להסתובב, יש לנו מקום חלומי שמאפשר לנו להמשיך בפעילות יצירתית ובעשייה שאנחנו כל כך אוהבים'', אומרת מיכל.
כשאתיאיזם ואידיאליזם נפגשים
שניהם נולדו בממלכה הבריטית. פרנק נולד בשנת 1944 בגלזגו, סקוטלנד, בן למשפחה סקוטית שורשית, לא יהודית, אתיאיסטית, משכילה, בעלת תודעה פוליטית עמוקה, שמאלנית בהשקפתה וליברלית. מיכל נולדה כג'ניפר רוס, בלונדון, אנגליה, בשנת 1947, למשפחה יהודית, אחות למיכאל. כשהייתה בת 5 נפטר אביה מדום לב, ואמה החליטה לעלות לארץ ולחבור אל אחיה בקיבוץ אפיקים. בקיבוץ הפכה ג'ניפר הקטנה למיכל. ''אחי מיכאל הציע את השם. הוא אמר שמיכאל ומיכל זה נחמד'', היא נזכרת.
בינתיים, בסקוטלנד, הכיר פרנק הצעיר חבר יהודי שסיפר לו על ארץ ישראל, על יהדות ועל ציונות, והכיר לו את תנועת הנוער הציונית ''הבונים''. פרנק החליט להצטרף אל תנועת הנוער שאליה השתייך חברו היהודי. "דרך 'הבונים' גיליתי מקום שבו מדברים שפה עתיקה", הוא נזכר, "בונים קומונות של חברה שוויונית וצודקת, מחזיקים קופה משותפת שממנה קונים הכול לכולם, ובסופי שבוע רוקדים ריקודי עם ושרים שירים בעברית ושירי פופ פופולאריים ואהובים. התלהבתי, התאהבתי והצטרפתי. הייתי הלא-יהודי היחיד, וזה לא הפריע - לא לי ולא להם''.
בשנים הבאות, כשמיכל התגייסה לשירות צבאי, פרנק הגיע לארץ, עבר בין כמה קיבוצים, חזר לסקוטלנד להשלים משימות, ובינואר 1972, אחרי שלמד פילוסופיה וסוציולוגיה באוניברסיטת גלזגו החליט לעשות עלייה. העובדה שאינו יהודי לא הפריעה ולא מנעה את מימוש תוכניתו. הוא הצטרף לגרעין אנגלי שיועד לקיבוץ, ובינואר 1972 עלה עם הגרעין למבוא חמה שברמת הגולן. הסקוטי הצעיר - שמנגן בגיטרה, בבנג'ו וביוקללה, שאוהב שירה ותיאטרון, ושלצד שירי עם סקוטיים גדל על שירי הדודאים שאותם הוא מכיר בעל פה - מונה לרכז התרבות של המשק לאחר שבועיים בלבד. במקביל עבד במטע הבננות, במדגה, וביחידת המחשבים של אפיקים.
מיכל, שבינתיים השתחררה מצה"ל, השלימה לימודי גננות בסמינר אורנים. הצעירה האידיאליסטית ביקשה לצאת לשנת שירות בקיבוץ מתחיל. וכך, בשנת 1972 הגיעה כגננת למבוא חמה. שם, במפגש שלושת הגבולות בין סוריה ירדן וישראל, הילדה מלונדון והנער מגלזגו הכירו והתאהבו.
אחרי שנישאו נרשם פרנק, שהיה כבר בעל תואר ראשון בפילוסופיה ובסוציולוגיה מאוניברסיטת גלזגו, ללימודי עבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה. הוא השלים תואר ראשון ושני בהצטיינות, ובמשך שלושים שנה עסק במקצועו בתחנה של עמק הירדן. במקביל שימש במשך 12 שנים כמרצה לעבודה סוציאלית במכללת תל חי.
מיכל, שעבדה כגננת כמה שנים, פנתה ללימודי הוראה וחינוך יצירתי. הלימודים, שכללו דרמה ותיאטרון בובות, היו המבוא למה שהפך עבורה לאהבה גדולה - הבובות. בסיום לימודיה הוסמכה כמורה, ובמשך כמעט שלושים שנה, עד פרישתה לגמלאות, לימדה בתיכון בית ירח שבעמק הירדן במגמת חינוך לגיל הרך.
חיוביות לשם יצירתיות
מחוץ לשעות העבודה רתמו הדונלים את שלל כישרונותיהם לטובת הקהילה והכלל. פרנק מככב בהרכב מוזיקלי שבו ארבעה מוזיקאים ושמו ''קנקן תירוש". יחד הם שרים ומנגנים שירים סקוטיים ואיריים, ועד המגפה הופיעו עמו באירועים ובמקומות שונים בארץ.
עד שהגיעה המגפה ניתן גם היה לראות ולשמוע מדי שנה את קולו העמוק, כשהוא מקריא, במבטא סקוטי מובהק, את שיריו של המשורר הלאומי רוברט ברנס (Robert Burns) במלון הסקוטי בטבריה.
לצד עבודתה כמורה במהלך כל השנים, מיכל לא הפסיקה ליצור בובות, לכתוב הצגות, לביים, לשחק להציג וליצור עוד ועוד מחזות.
לכתבות נוספות במתחם "החיים בשישים פלוס" בשיתוף קלאב 50 הקליקו כאן>>
- ספרי לי בבקשה על הבובות.
"במקביל לעבודתי כמורה עסקתי כל הזמן בלימודי תיאטרון בובות, המצאתי, כתבתי והמחזתי הצגות, ועסקתי בהוראת תיאטרון בובות למטפלות ולגננות בעמק הירדן.
"את כל ההצגות שכתבתי והעליתי יצרתי מתוך חוויות אישיות שחוויתי בעבודה ובחיי היומיום. אחת מהן הייתה 'מרטין, מרטין' - הצגה על ילד עם צרכים מיוחדים, שכתבתי בעקבות חוויה אישית שהייתה לי כמורה במסגרת החינוך המיוחד. היא המחישה לילדים את עולמו של האחר, והעלינו אותה בבתי ספר במהלך כמעט שמונה שנים. אבל אז נולדה לנו נכדה שהיא ילדה בעלת צרכים מיוחדים, והרגשתי שאני פשוט לא מסוגלת להמשיך להציג אותה.
"כל מה שרציתי היה לעזור לנכדה שלנו, והקדשתי את עצמי לחיפוש אחר גירויים שונים שיעזרו לה להיפתח ולהתפתח. המצאתי ויצרתי עבורה משחקים וצעצועים מיוחדים שתוכל לגעת בהם ולחוש אותם. כתבתי בשבילה סיפורים מיוחדים, ובהמשך התחלתי ליצור בובות תיאטרון חדשות שיתאימו לסיפורים שכתבתי. ואז חזר לי החשק ליצור עבור ילדים. בעצם, הנכדה המיוחדת שלנו החזירה אותי, אותנו, אל עולם היצירה והתיאטרון לילדים.
"כיום יש לנו הצגות שונות, כולן עם בובות - 'מולי התופרת והקופים השובבים', 'הנסיכה קרמבולה' 'סיפורי מזוודה', ואני כותבת ויוצרת מחזות חדשים ועדכניים. להצגות יש מסר וכוונה, והבובות מאוד אנושיות. לילדים פשוט וקל להתחבר אליהן. עד הקורונה הצגנו אותן בגולן וברחבי הארץ. עכשיו יש לנו סטודיו משלנו ואנחנו יכולים ליצור בו בהתאם להנחיות. אנחנו לא מאפשרים לקורונה להפסיק לנו את היצירה".
- מאין נובעת כל היצירתיות הזו?
"פרנק אומר ששנינו לוקחים את החיים בצורה חיובית".
ליצנות כדרך חיים
את החיוביות הזו השניים לקחו לפני שמונה שנים צעד אחד קדימה, כשהחליטו להפוך לליצנים רפואיים ולתרום מזמנם, מכישרונותיהם, מיכולותיהם ומלבבותיהם לטובת הקהילה.
ביוזמת מיכל ובהיענותו המיידית של פרנק הם נרשמו ללימודים מסודרים של התחום בבית החולים איכילוב. אחת לשבוע היו נוסעים באוטובוס לתל אביב, ורוכשים את הידע המקצועי, תיאורטי ומעשי, המכשיר לליצנות רפואית את המתאימים לכך. הדונלים הוכשרו כליצנים רפואיים מורשים לעבוד עם חולים. מאז הם מתנדבים ומשמחים מאושפזים בבית החולים פוריה, במחלקה הגריאטרית, במחלקת ילדים ובמרפאות חוץ.
- למה החלטתם להיות ליצנים רפואיים?
פרנק: "גם אני שאלתי את עצמי את השאלה הזאת. את האלמנט הפילוסופי ואת האידיאליזם ירשתי מאמי, אבל הצחוק, המשחק, הריקוד והמוזיקה הגיעו מאבא שלי ג'יימס, שהיה אדם יצירתי, ססגוני וכישרוני. גדלנו וחיינו בבית עם שמחת חיים ועם אהבת אדם.
וישנה עוד סיבה לרצון לשמח, כפי שמספרים השניים: "לפני תשע שנים נפטרו שתי האימהות שלנו בהפרש של שבוע זו מזו, אומר פרנק, כמה ימים אחרי כן, בננו תום, שחי בלוס אנג'לס, בישר לנו שיש לו סרטן... הוא היה אז בן 34 והחיים של כולנו עברו טלטלה. תום עבר טיפולים, לא עבד שנה שלמה, חווה קשיים כלכליים, רגשיים, בריאותיים. אנחנו נסענו וחזרנו ונסענו וחזרנו... זו הייתה שנה קשה מאוד לכולנו. בשנה הזו זכינו להרבה מאוד עזרה מהסביבה הקרובה והמורחבת - החברים, הקהילה, קיבוץ מבוא חמה וכל אנשי האזור. כיום, תודה לאל, תום בריא".
מיכל: "אימא שלי הייתה הולכת בהתנדבות, בכל שבוע, לבית הסיעודי בקיבוץ, לבקר מישהו אחר שהיה מאושפז שם, כמצוות ביקור חולים. אחרי מותה רציתי להמשיך במשהו את מפעל ההתנדבות שלה. ואז, אחרי מה שקרה עם תום ובעקבות העזרה שקיבלנו מהקיבוץ ומכל הקהילה - רציתי להמשיך משהו מרוח הנתינה, ולהתמיד בו; לא לעשות משהו חד-פעמי אלא ליצור משהו מתמשך. שנינו הרגשנו צורך ורצון להחזיר לקהילה. זו הייתה תקופה לא קלה בלשון המעטה, ואני הרגשתי שאבדו לי הצחוק והשמחה שכל כך אפיינו אותי תמיד. חיפשתי אחרי משהו שיחזיר לי את שמחת החיים וימלא אותי במשמעות.
"ואז חברה סיפרה לי על הליצנות הרפואית. בהתחלה לא הייתי לגמרי בטוחה שזה מתאים לי, אבל באתי אל פרנק ואמרתי לו, 'בוא נעשה את זה'".
פרנק: "היא החליטה, ואני אמרתי, 'אני בא איתך'".
מיכל: "ואני הייתי הכי מאושרת בעולם שנעשה את זה יחד, ויצאנו למסע יצירתי מדהים ומרגש מאין כמותו, שנמשך ונמשך".
- איך זה עובד?
מיכל: "התקבלנו לארגון התנדבותי בשם 'שמחת הלב', שעוסק בליצנות רפואית. לאחר הלימודים באיכילוב, היינו צריכים להמציא לעצמנו את דמויות הליצן שרצינו להיות. פרנק נהיה טרובדור שמנגן על יוקללה, ואני נהייתי 'בובנאית'. המצאנו לעצמנו סיפור, תפרנו וקישטנו לעצמנו בגדים ונעליים, קנינו אביזרים - קסמים, סלים צבעוניים גדולים - והתחלנו להציג. בסיום הקורס אימצנו את הדמויות שהמצאנו לעצמנו, ואיתן אנחנו ממשיכים את המסע הקסום הזה.
"בליצנות רפואית הכול חייב להיעשות בעדינות וברגישות. אנחנו באים למחלקה, מציצים בפתח החדר, לבושים ומאופרים כליצנים, מחייכים, ושואלים בעדינות אם אפשר ומותר להיכנס. לא תמיד זה מתאים, ולא נעז להיכנס אם לא ירצו אותנו, אבל בדרך כלל מזמינים אותנו להיכנס. אף פעם לא מדברים על המחלה או על הסיבה לאשפוז. ממציאים סיפורים נחמדים, ושואלים שאלות הומוריסטיות, ולרוב אנחנו מצליחים להעלות חיוך על פני המאושפז. ואז אנחנו שרים לו שיר שנראה לנו שיאהב, כשפרנק מלווה אותנו בנגינה על היוקללה הקטנה שלו. הרפרטואר שלנו כולל שירים בעברית, באנגלית, בערבית, ברוסית, בצרפתית - שירים שמתאימים לכולם. אנחנו שרים ומנגנים ורוקדים, ומצליחים לסחוף את המלווים - בין אם אלה בני משפחה או מטפלים ומטפלות זרים - לתוך חגיגת השמחה הזו. אנחנו תמיד מתחילים במחלקה הגריאטרית-שיקומית, ומשם ממשיכים למחלקת הילדים ולמרפאות החוץ, וגם יושבי המסדרונות נהנים מאיתנו. אנחנו ניגשים, מתעניינים, אומרים מילה טובה, שרים, מנגנים, מצחיקים אותם. זה כל כך מעודד ומשמח גם את החולים וגם את המלווים".
פרנק: "להיות ליצן זו דרך חיים. ליצן אמתי יכול להתחבר לחלק הפנימי של השמחה והסקרנות שיש אצל ילדים, ובאיזה שהוא מקום הולכת לאיבוד אצל מבוגרים. אחרי מפגש עם אדם חולה, שבו הצלחנו לשמח ולעודד אותו, אנחנו מרגישים מאוד מלאים ומבורכים".
מיכל: "הבחירה שלנו בליצנות באה ממקום מבורך, שמאפשר לנו לממש את עצמנו כבני אדם ולהעביר הלאה את מה שיש בנו לאלה שזקוקים. במובן הזה - זכינו בגדול, ועל כך אנחנו מאושרים".
- כשתסתיים המגפה תחזרו לשם?
מיכל ופרנק משיבים יחד: "ברור. אנחנו כל כך מתגעגעים לזה. דווקא עכשיו, כשיש צורך כל כך גדול בעידוד ובשמחה, זה בלתי אפשרי, אבל ברגע שירשו - נחזור עם האף האדום, עם האביזרים, עם המוזיקה ועם החיוך".
- ועד אז?
"אנחנו כאן, בסטודיו, מקבלים קבוצות קטנות של ילדים והורים או סבים וסבתות, גם מבוגרים מוזמנים. עורכים סדנאות, מציגים, שרים, שמחים. במשך כל השנים עשרות הבובות שלנו גרו אצלנו בסלון, עכשיו הן כאן, מחכות לכל מי שרוצה ליהנות מהן ואיתן".
- הגיל לא עוצר אתכם? אתם לא מתעייפים?
שניהם פוערים עיניים גדולות.
"להתעייף? להפסיק? לעצור? ממש לא. לא הגיל ולא הקורונה ולא שום דבר יעצור אותנו. יש לנו המון תוכניות ויצירתיות ואהבה ושמחת חיים וכוח ורצון וחשק להמשיך. שרק לא ייגמר לעולם".
לכתבות נוספות במתחם "החיים בשישים פלוס" בשיתוף קלאב 50 הקליקו כאן>>
* התוכן, האיורים לרבות הצילומים פורסמו במגזין "החיים הטובים" מבית קלאב 50 (החיים הטובים חמישים פלוס בע"מ). כל הזכויות שמורות.