אורון שוורץ, יוצר הפודקאסט “משפט חוזר” / צילום: איל יצהר
אורון שוורץ, יוצר ומגיש ההסכת (פודקאסט) החדש "משפט חוזר" ב"כאן", הוא לא רק עורך דין אלא גם ארכיאולוג, ומתברר שיש קשר בין שני התחומים. הפודקאסט מספר על משפטים סוערים בהיסטוריה של ישראל, כולל רצח ארלוזורוב, משפט אייכמן ופרשת נחום מנבר, ושוורץ מספר שלא סתם הוא נקרא "משפט חוזר": "רצינו להחיות מחדש הליכים משפטיים דרמטיים שעיצבו את חיי המדינה והיישוב העברי, וכמו שאני לומד ארכיאולוגיה כדי להבין את עצמי יותר טוב, כך גם העיסוק במשפטים האלה נועד כדי שנבין את עצמנו יותר טוב.
"העשייה של הפודקאסט נובעת מאותה תשוקה שיש לי לארכיאולוגיה. כשאני מלמד סטודנטים איך חושבת ומתנהגת שיטת המשפט הישראלי, אני מנסה לחפור ולהבין מהי הטראומה המכוננת שלה ושל החברה שהיא משרתת. ההיסטוריה האמריקאית, למשל, נולדה במאבק שחרור ממלך קפריזי. לעומתה, בהיסטוריה הישראלית, מתחת לכל משפט שהתנהל כאן יש איזושהי חרדה קיומית שנובעת מההיסטוריה של העם היהודי".
במה זה מתבטא?
"כשאתה מביט על האופן שבו מערכת המשפט שלנו מגוננת על כוחות המשטרה, על רשויות החקירה ועל רשויות התביעה, זה מגיע מאותו מקום היסטורי של חרדה קיומית".
זה לא טבעי? השופטים הם הרי חלק מהמערכת הציבורית.
"זה לא חייב להיות ככה. פעם ייצגתי בחור אמריקאי שנעצר בארץ. השופט כמעט באופן אוטומטי התיישר עם המשטרה ואישר את הארכת המעצר שלו, והוא קם וצעק באולם בית המשפט: 'האם זה שופט של העם או שופט של המשטרה?', ופתאום הבנתי איך אמריקאים תופסים את השופטים שלהם: מערכת המשפט בארה"ב היא של העם והיא מושתתת על איזונים ובלמים מאוד משוכללים. בסופו של יום, מי שמחליט באמריקה זה העם".
כששוורץ נשאל באיזה מהמשפטים שבפודקאסט הוא מוצא את הפחדים הקמאיים הללו אצל השופטים הוא עונה: "כשבוחנים את הפסיקה של שמעון אגרנט ז"ל (נשיא ביהמ"ש העליון לשעבר, ח"מ) מבינים שהיא נובעת גם מהחרדה הקיומית שלו מחיים ללא ריבונות. בגלל הפחד הזה, אגרנט ושופטים אחרים מאוד גוננו על הכוחות הפורמליים של הריבונות".
הניתוח הזה של שוורץ מתבטא במשפט של אדולף אייכמן, שמוקדש לו פרק בפודקאסט. כידוע, אייכמן נחטף על-ידי המוסד בארגנטינה, הובא לארץ, נשפט כאן במשפט ראווה ונשלח לגרדום על-ידי שופטי ביהמ"ש המחוזי בירושלים. אייכמן ערער לביהמ"ש העליון, וב-29 במאי 1962 הרכב שופטים בראשות אגרנט דחה את הערעור ושלח את אייכמן אל מותו.
"למרות שאגרנט נתפס כשופט ליברל, כאדם שהביא לכאן ערכים מתקדמים מארה"ב, עדיין הייתה בו שמרנות בגלל הפחד הקמאי הזה. בסופו של דבר, אגרנט נכנע לאותה חרדה קיומית, לאותם זרמי עומק של החברה שמשדרים לו: 'פה צריך לראות אדם על גרדום', וזו הסיבה שהוא החליט להטיל עונש מוות על אייכמן. ההחלטה הזו בגדה בכל הערכים שלו. הוא הגיע מזרמים שראו בעונש מוות משהו לא מוסרי בעליל. בגלל החרדה, הוא פגע בערכים של עצמו".
בפרק על משפט אייכמן שוורץ הגיע גם להישג עיתונאי חשוב כשחשף מסמכים שהעלו כי השב"כ ניהל מעקבים אחרי הסנגור הגרמני של אייכמן, רוברט סרווציוס, שהגיע לארץ באוקטובר 1960 כדי לייצג את אייכמן וקיבל שכר ממדינת ישראל. "השב"כ עקב אחרי סרווציוס כדי להביא לממשלה מידע שיאפשר לה לאשר לסנגור זר להופיע בבימ"ש ישראלי", אומר שוורץ. "אגב, המודיעין שנאסף אמר שהוא סנגור בינוני, טרחן ועייף".
קארל מארקס טען כי ההיסטוריה חוזרת על עצמה פעמיים: פעם ראשונה כטרגדיה ופעם שנייה כפארסה. דברים דומים אומר שוורץ על שני משפטי הראווה שנערכו כאן: "אי אפשר שלא לסגור את הפרשה של אייכמן במה שקרה 30 שנה מאוחר יותר, במשפט דמיאניוק. שם ראית שלחברה הישראלית כבר קשה מאוד עם משפט ראווה. במובן הזה, החברה הישראלית בגרה בעשרות השנים שבין משפט אייכמן למשפט דמיאניוק והתחילה לבוא לביטוי ביקורת על משפט ראווה שמתאים לעידן אחר, למשטרים אפלים".
שופט מתוך העם ולא מתוך המערכת
שני פרקים מהפודקאסט "משפט חוזר", שאמור לכלול עשרה פרקים, עוסקים בפרשות של פגיעה בביטחון המדינה ובגידה. הראשון - משפטו של נחום מנבר, שהורשע בסיוע לאיראן על-ידי מכירת ידע, ציוד וחומרים להכנת נשק כימי, ונשלח ביולי 1998 ל-16 שנות מאסר. השני - משפטו של מרדכי ואנונו, שהעביר מידע על הכור הגרעיני בדימונה שבו עבד כטכנאי. ואנונו הורשע ב-28 במרץ 1988 בבגידה במדינה ובריגול חמור, ונגזרו עליו 18 שנות מאסר, ש-11 מהן הוא ריצה בתנאי בידוד.
בזמן שמערכת המשפט הישראלית, והחברה בכללותה, ראו את ואנונו כבוגד שפל, שוורץ אומר שהשאלה שצריך היה לשאול בשנות ה-80, ולא נשאלה, היא "במה בעצם ואנונו שונה מכל איש גרינפיס שצועד בלונדון וקורא לפירוק נשק גרעיני".
ואנונו הוציא סודות כמוסים שהיו יכולים לפגוע בביטחון המדינה.
"יש ויכוח עד כמה מה שואנונו סיפר בכלל היה סוד. מה שכונה 'מדיניות העמימות' הגרעינית הפך לפארסה עוד לפני ואנונו. הוא חשף סוד שבעצם היה גלוי וידוע לכולם. הסיפור הזה נגע בנימים העמוקים ביותר של החרדה הקיומית הישראלית. הסוד עמד בבסיס הקיום וההגנה שלנו והתחושה הציבורית הייתה שזה עלול להוביל לחורבן. בתפיסה הזאת היה משהו נאיבי, אבל גם אכזרי. אתה פתאום רואה איזה עוצמות קפקאיות יש בכוחות שיטור, חקירה ושיפוט. זה חלחל לבית המשפט ולהליך המשפטי של ואנונו. ואנונו היה איש מצפון ומאוד מעניין לבחון בדיעבד באיזו מידה החברה הישראלית (לא) יכולה הייתה להכיל איש מצפון".
אתה חושב שאם ואנונו היה נשפט היום, יחס מערכת המשפט אליו היה אחר? מקל?
"אני חושב שהיום השיח הציבורי היה שונה. אני לא יודע אם התוצאה המשפטית הייתה שונה כי במערכת המשפטית יש עדיין, גם היום, את אותה חרדה קיומית. כשאתה מגיע לתיק הכי פשוט בעולם בבית משפט שלום, הנטייה של כל שופט היא לקבל את מה שהמשטרה והפרקליטות אומרות. מה שהכוחות הממוסדים טוענים מכתיב את הנרטיב. זה לא אמור להיות מובן מאליו. במובן הזה, הפודקאסט שלי מנסה לעשות 'הזרה'".
תסביר.
"ברטולד ברכט אמר: 'אם ניקח תופעה מוכרת ונהפוך אותה לחדשה, ונביט בה כאילו איננו מכירים אותה ומשם נתחיל לדבר עליה, אז נגלה הרבה מאוד פגמים'. זה מה שאנחנו עושים בפודקאסט".
אחד הפרקים המרתקים בפודקאסט של שוורץ עוסק בפרשת "קול העם" משנות ה-50, שהסתיימה בפסק דין מכונן של ביהמ"ש העליון, שהכיר לראשונה במפורש בחופש הביטוי כזכות יסוד בישראל. "הפרשה מתחילה בפיגוע שעושים בשגרירות הרוסית כמה יוצאי לח"י שעוד לא הפנימו שיש כאן מדינה ריבונית", מספר שוורץ. "זה הוביל להתבטאויות ביקורתיות על השלטון בעיתונים הקומוניסטים 'קול העם' ו'אל-איתיחאד', שבעקבותיהן שר הפנים הורה לסגור אותם. הם עתרו לבג"ץ, ואז הגיע נשיא בית המשפט העליון אגרנט והחדיר לכאן שיח לא מוכר עד אז של עליונות חופש הביטוי. זה כבר היה אגרנט אחר מהאגרנט של ערעור אייכמן - הוא פחות סבל מהחרדה הקיומית ההיא".
מערכת המשפט כבר עברה שינוי משמעותי מראשית ימי המדינה, וגם היחס אליה.
"יש היום יותר ביקורת על מינוי שופטים מאשר בעבר. אנחנו רואים יותר שופטים שמגיעים משדרות מגוונות של החברה ולאו דווקא ממערכת התביעה שהייתה לה הגמוניה כמעט מוחלטת במינויים לשופטים. אבל הייתי שמח לראות שופטים שמתראיינים בכנסת לפני שהם נבחרים. אני לא חושב שצריך להותיר מינוי שופטים בידי ועדה סגורה כפי שקורה היום. אני רוצה שופט שמגיע מתוך העם, לאו דווקא מתוך המערכת".
איזה משפטים נשארו מחוץ לפודקאסט?
"אני רוצה לעשות פרק על משפטו של היהודי זיס - יהודי החצר הגרמני שהפטרון שלו נעלם בסוף המאה ה-18 ותפרו לו תיק של פרשת שחיתות ועבירות מין. אנחנו עדיין מתלבטים כי זה סיפור עתיק מדי ולא בטוח שיעניין את המאזינים כמו שזה מעניין אותי. הסיבה שזה מרתק אותי היא שחלף המון זמן, אבל שום דבר לא השתנה. ברומא, הדרך לחסל אדם הייתה באמצעות דוקרן קטן מתחת לטוגה, ובעידן המִשפוט של המאה ה-18 הדרך להפעיל על אדם אלימות הייתה לקשור לו פרשת שחיתות. וגם היום זה כלי עבודה לחסל מוקדי כוח מאיימים".
האם נותרנו שטייטל?
שוורץ, גרוש ואב לשניים, הוא עו"ד ותיק בתחום הליטיגציה, שהתמחה במשרד המשפטים ועבד במשרד נאור-אפשטיין, וכיום הוא שותף-מייסד במשרד שוורץ נרקיס ושות' ומשמש גם כמרצה בקליניקה לאמנות הליטיגציה בקריה האקדמית אונו, ומרצה בנושאי משא-ומתן. בעברו, הופיע בטור הקבוע "עבר פלילי" במגזין המשפט של הערוץ הראשון והיה תסריטאי בסדרה "המושבעים" של הטלוויזיה החינוכית. יש לו M.A בארכיאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום והוא גם טייס בתחום התעופה הקלה והספורטיבית.
במסגרת עבודתו כעו"ד, שוורץ היה מעורב באחת מהפרשות שהסעירו את המדינה כשייצג את חגי פליסיאן שהואשם ברצח במועדון הברנוער בת"א, ובהמשך בוטל כתב האישום נגדו לאחר שהתגלה שהופלל לשווא על-ידי עד המדינה ושהוא אינו הרוצח.
"תיק הברנוער היה ציון דרך בהתפקחות שלנו מהתפיסה שהמשטרה תמיד צודקת ושצריך לקבל את הנרטיב שלה בכל מחיר ולא מערערים עליו", אומר שוורץ, ומוסיף: "קרל פופר שהיה פילוסוף של המדע אמר שכדי שתזה תהיה תקפה עליך להעמיד אותה בניסוי מסכם ואת זה כוחות המשטרה לא העזו לעשות בתיק הברנוער. אנחנו חילצנו את חגי פליסיאן מהאישום ברצח, ואם לא היינו מחלצים אותו, הוא היה מסיים עם שני מאסרי עולם".
שוורץ ושותפו, יוגב נרקיס, ייצגו גם את שאול גנון, מייסד הברנוער, שעד המדינה, זאור חנקישייב, גרם למשטרה לחשוב שחגי פליסיאן ביצע את הרצח כנקמה על כך שגנון קיים יחסי מין עם אחיו הצעיר. לאחר שהתברר שמדובר בשקר מוחלט, תבע גנון באמצעות שוורץ ונרקיס את המדינה ונפסק שהיא תשלם לו פיצוי של מאות אלפי שקלים על העוול שנגרם לו. "על שאול גנון ניסו לאנוס, תרתי משמע, את המניע לרצח. היינו צריכים לזקוף את גבו מחדש", אומר שוורץ.
חשבת לעסוק בפודקאסט בתיק הברנוער?
"זה קרוב מדי. אני מעדיף לראיין קשישים או 'בנים של'. אחד הפרקים עוסק ברצח ארלוזורוב שעדיין לא פוענח, ומדהים לראות איך עד היום יש חשדנות בין משפחת אחימאיר לבין משפחת ארלוזורוב. ראיינתי את יעקב אחימאיר (העיתונאי, בנו של אבא אחימאיר, מראשי התנועה הרוויזיוניסטית וברית הבריונים שנעצר בחשד שהיה מעורב ברצח ארלוזורוב, ח', מ') ואת שאול ארלוזורוב (בנו של חיים ארלוזורוב). כשדיברתי עם יעקב הוא אמר שבשיחות סלון אנשים עדיין שואלים איפה היה אבא אחימאיר כשעלילת הדם הזו קרתה".
לדברי שוורץ, "עד היום המותג 'רצח ארלוזורוב' הוא תהום שפעורה בין ימין לשמאל. לא השתחררנו מזה, וזה היה לפני 90 שנה. אז אני שואל את עצמי האם נותרנו 'שטייטל' והאם מערכת המשפט שלנו השתחררה מהשטייטל ומהפחד, החרדה והכמיהה לריבונות. התשובה שלי? לא ממש".
אז מה יותר מעניין, ארכיאולוגיה או משפט?
"אתה יודע, כששואלים אותי מה אני לומד מארכיאולוגיה, אני עונה: 'ענווה'. למה ענווה? כי כשנכנסים לזירה ארכיאולוגית שדומה לזירה פורנזית של רצח, רואים שכבה דקה של הרס ששוכבת על פני שכבות רבות של תרבויות ששגשגו מאות אלפי שנים. אתה מבין שלא לעולם חוסן. מה שאנחנו תופסים כמובן מאליו בקיום שלנו כמדינה ריבונית, ליברלית, דמוקרטית, יכול יום אחד להיעלם בדיוק כמו התרבויות הקדומות האלה".
אז בסופו של דבר, גם אתה סובל מהחרדה הקיומית של מערכת המשפט, שדיברת עליה.
"כנראה שאתה צודק".
אישי: 48, גרוש + 2
מקצועי: עו"ד בתחום הליטיגציה והפלילים, מרצה בקריה האקדמית אונו, וארכיאולוג