חמי רודנר בהופעה במגדלי הים התיכון / צילום: אודי גורן
אם עדנה דקלו לא הייתה בת 88 ונזקקת להליכון, היא בטח הייתה מזנקת מכיסא הפלסטיק, בועטת בו הצידה, ועולה על השולחן הקרוב כדי לתת בראש. מולה, בקו אווירי של 20 מטרים, שאגה עינת שרוף למיקרופון, "איזה כיף לי אתכם", והקהל יצא מגדרו במחיאות כפיים, שבקושי נשמעו במדשאה רחבת הידיים בגלל הווליום החזק. שרוף פרצה מיד בשירת "פני מלאך" כאילו זו עוד הופעה שלה במועדון הגנקי בשעת לילה מאוחרת עם תאורה מחמיאה וקהל מבושם מאלכוהול - ולא בבית הדיור המוגן משען בחולון ב-12 בצהריים תחת שמש קופחת וקהל שמקפיד לשתות מים קרים כדי לא להתייבש. מה שכן, תמיר הרפז היה כרגיל מאחוריה.
דקלו התלבשה טיפ-טופ לאירוע. איפור מלא, משקפי ראייה אופנתיים ומסכה תכולה מהודקת. במשך יותר משעה ישבה בצל, בקפסולה שלה, מתמסרת לגמרי בלי לפספס מילה אחת מהשירים, כאילו הייתה אחרונת המעריצות של סטטיק ובן אל. כמוה, בחמש קבוצות נפרדות מסביב לבמה, פוזרו במרחק שאר הדיירים, צוות העובדים ומטפלות פיליפיניות משועממות שלא ממש הכירו את הרפרטואר. אלה שמסוגלים לעמוד על הרגליים חזרו עשרות שנים אחורה, ופרצו בהורה סוערת סביב הבריכה הדקורטיבית לצלילי "לא נפסיק לשיר", כששרוף מקפצת על מעקה האבן, פסע מליפול לתוך המים.
באופן מפתיע, יחסית לקבוצת הסיכון הגבוה שאליה הם משתייכים, מי שלא מפסיק לשיר בימים אלה הם יותר מ-15 אלף קשישים בני מזל, שגרים בבתי הדיור המוגן ובניגוד לכולנו זוכים להתאמן בחדר הכושר, לטבול בבריכת השחייה, וכאמור לצפות בהופעות חיות לפחות פעם בשבוע שמגיעות עד אליהם.
כשקיסריה ושוני נעולים ואולמות הזאפה מעלים אבק, אולמות המופעים הכי לוהטים בחודשים האחרונים ומקור ההכנסה העיקרי של לא מעט אמנים מוכי אבטלה, שנוהרים אליהם בוואנים עם קלידים וגיטרות, הם היכלי מגן אבות ואמהות.
ואפילו יש ביניהם תחרות: כל רשת דיור מוגן, אחוזה, כפר או בית אבות נשבעים שהם הראשונים שהמציאו את ז’אנר הופעות הקורונה. במגדלי הים התיכון למשל, שמתעקשים שהם התחילו במהלך אחרי הסגר הראשון, מיתגו את מסע ההופעות שלהם בשם "גולדן רינג לבני הגיל השלישי", והדיירים המרוצים כבר זכו לראות את אסף אמדורסקי, חמי רודנר, שמעון פרנס, דורית ראובני, נתן דטנר, אלי גורנשטיין, משה בקר, דיוויד ברוזה ועוד ועוד מאלה שלא נס לחם.
דורון ארנון, מנכ"ל הרשת, המונה שבעה בתים ו-1,700 דיירים עצמאיים, מתגאה: "הפכנו את אולמות התרבות שלנו, שיכולים להכיל עד 400 איש, לזאפות. כל פעם לפי ההנחיות, בקפסולות של 20, של 50. שמנו לכל אחד שולחן אישי שעליו הוא יוכל להניח שתייה. בגלל הקפסולות כל אמן צריך להופיע שלוש-ארבע פעמים בכל בית, כך שאם אני סוגר חוזה עם מישהו, זה ל-20 הופעות. ככה כל הצדדים מרוויחים - האמנים שיכולים להתפרנס, הדיירים והצוות".
זה עסק לא זול.
"לא, זה לא זול, אבל אנחנו חברה ציבורית והיתרון בזה הוא שכשכל האחרים מתכווצים ומצטמצמים, לנו יש את מרווח הנשימה להשקיע בדיירים שלנו".
3,000 עד 12 אלף שקל למופע
יפה גריס (76) מאחוזת פולג צברה קילומטראז’ תרבותי מרשים בשמונת החודשים האחרונים, אבל המופע של מיקי קם ובעלה יהודה עדר היה עבורה יותר מסתם בידור. "האמנים מתחילים את המופע בתחושות האישיות שלהם ומיקי סיפרה על ההתרגשות שלה לחזור ולהופיע, על היחסים עם בעלה, כי הם מרגישים איתנו נוח. אנחנו זקוקים להם והם מרגישים שהם עושים לנו טוב".
את לא חוששת להידבק? בכל זאת, מגיעים אנשים מבחוץ לתוך הבית שלכם.
"בתחילת הקורונה נתקפתי קצת בהלה. אבל בדרך כלל ההופעות הן באוויר הפתוח, יש מדשאה גדולה ומי שרוצה לשמור על ריחוק צופה מהמרפסת בחדר שלו. אצלנו גם דואגים לאוכלוסייה שמתקשה להגיע פיזית למופעים ומקרינים להם את ההופעות בטלוויזיה, והאמנים נכנסים אליהם למועדון".
גם אוסקר (79) וביאטריס (76) פישר מאחוזת צהלה מרוצים עד הגג. הם אהבו במיוחד את דודו פישר ודוד קריבושה, וגם נתן דטנר נתן הופעה לא רעה בכלל. "אנחנו מקבלים את רשימת האמנים, לפעמים מבקשים מישהו מיוחד, ואצלנו ההופעות או בחוץ או באולם. אשתי ואני החלטנו לוותר על מקומות סגורים. אפילו בתוך הבית אני שומר על עצמי וכך שומר על הזולת".
"העובדה שהבתים שלנו הם סוג של קפסולה מאפשרת לנו יותר תמרון", אומרת ורדית מיכאלי, מנכ"לית אחוזת פולג, שאירחה להופעות בין היתר את שלומית אהרון ומשה בקר. "כבר אחרי הסגר הראשון התחלנו להחזיר את ההופעות. כדי לשמור על ההנחיות אנחנו עושים שני מחזורים על המדשאה הגדולה, עם ארבע קפסולות של 30 דיירים שמופרדות בסרטים. אנחנו כותבים מי יושב ליד מי לצורך מעקב, עם מרחק בין אחד לשני".
האמנים צריכים לעבור בדיקת קורונה?
"לא, אבל אין מגע איתם. הם לא נכנסים דרך הכניסה הראשית, אלא דרך החיצונית, ישר לאזור המסעדה שהפך לחדר אמנים, ועם מסכות כמובן. היחידה שיש לה אינטראקציה איתם היא מנהלת התרבות. הבמה בנויה במרחק גדול מהקהל, הם מורידים את המסכה רק כשהם עולים להופיע, ורק אחרי שהם יורדים מהבמה הדיירים מתפזרים".
באחוזת צהלה התחילו בכלל במופעי מרפסות, סטייל איטליה. "ל-200 הדיירים שלנו יש מרפסות שמש", מספרת המנכ"לית חגית פינטו, שגם הגתה את הרעיון. "האמן הופיע כמה פעמים בנקודות שונות, כך שכל הדיירים יכלו ליהנות ועל הדרך גם תושבי שכונת המשתלה הסמוכה.
"בשלב השני העמדנו במה בטיילת הפתוחה שלנו בשעת בין ערביים, ופתחנו את ההופעות לאורחים שלא גרים פה, אנשים בני הגיל המתאים שהתחלנו את ההתקשרות העתידית איתם עוד לפני הקורונה. עשינו הפרדה מוחלטת בינם לבין הדיירים בעזרת מחיצות, והם נכנסים דרך השער החיצוני. בחורף, כשנקיים את המופעים באולם, לא נאפשר את זה".
באחוזת פולג מתכוונים להתקין מחיצה שקופה בין הקהל לבמה, וכל מופע יעלה ארבע פעמים במתכונת קצרה יותר, כמו בפסטיגל.
"אני נורא שמח שמטפלים במבוגרים האלה בצורה כזאת", אומר רמי קליינשטיין, שבקרוב מסיים את סיבוב ההופעות שלו במגדלי הים התיכון, "כי כשהכול התחיל שכחו מהם. אני לא רגיל לקהל שמגיע בזמן, מתיישב במקומות על השעון. זה קהל מקסים, אוהב תרבות, שמחבק אותנו.
"לצערי, אנחנו, האמנים, נחשבים עכשיו כלא חיוניים. ההופעות האלה הן עוד דוגמה ליוזמות של אנשים פרטיים או ארגונים, הירתמות שלא באה מהממשלה הקואליציונית שאמורה לכאורה לעזור לכולם. כולם רוצים לשפר את המצב ולעזור לאמנים, חוץ ממנה".
בימי שגרה הופעה של אמנים כמו קליינשטיין יכולה להסתכם בכמה עשרות אלפי שקלים, לא כולל הגברה ותאורה. תעריף הקורונה מקל על כיסי המזמינים, והוא נע בין 3,000 שקל לפחות מבוקשים ל-12 אלף שקל להרכבים גדולים.
"מרוב שמחה שוכחים מהריחוק"
עומרי כהן, מנכ"ל רשת משען, מסתובב בהופעה של שרוף עם מורל בשמיים. בגל הראשון הוא חטף מכה קשה בגלל תמותת עשרות קשישים מקורונה בבתי הדיור המוגן שלו בבאר שבע וחיפה ("בני 80 פלוס ובמחלקות הסיעודיות", הוא מדגיש). אחרי שהתאושש החליט כהן לצאת בקמפיין שבראשו התנוסס הסלוגן "דיירי משען מצדיעים לאמנים הוותיקים והאמנים הוותיקים לדיירי משען". אבל כולם סביבו אמרו לו אז שהשתגע, כי מי נכנס בתקופה כזאת להוצאות מיותרות?
"חשבתי על האספקט השיווקי והפרסומי, על הג'ינגלים ברדיו, איך אני מוציא את האמנים להופיע ויוצר אצל הדיירים ציפייה לראות את דורון מזר, רוחמה רז, איתן מסורי ודורית ראובני. אנחנו הרשת הכי גדולה בארץ - תשעה בתים, 2,200 דיירים - ויש לנו כוח קנייה. סגרתי עסקה מול יו"ר אמ"י על כל האמנים, כל אמן מקבל 6,000 שקל ומעלה, כי לא באתי לקרוע אנשים כמו טוביה צפיר או ששי קשת, אלא רוצה לפרגן להם. בואי נקרא לילד בשמו: האמנים הוותיקים לא סוגרים אולמות גם בלי הקורונה, וזה נהדר שדווקא עכשיו הם פורחים. עינת שרוף היא האחרונה בסבב ואחריה נארח משוררים ואנשי תקשורת".
"כשאני מופיעה בפני מבוגרים אני רואה את המציאות עם הרגליים על הקרקע", אומרת שרוף. "בקורונה הופעתי במשען חמש פעמים. אני מרגישה שהם פרסו לי שטיח אדום, הם כל-כך מאושרים, שמחים, עד שהם שוכחים שיש הגבלות ובאים אליי, ואני זו שצריכה להזכיר להם לשמור על מרחק".
בסוף ההופעה של שרוף עדנה דקלו הייתה נרגשת עד דמעות. "תודה שאתם משמחים אותנו, תודה שבאתם. הכרתי את כל השירים כי שרתי בכמה מקהלות. חבל שנגמר. כמה שיותר הופעות - יותר טוב. אני אוהבת זמרים מפורסמים". הפיליפינית שלה, שעזרה לה לקום, לחשה לי "את יודעת מי זאת?" והצביעה על עדנה. "גם היא מפורסמת. זו הבת של סמי בורקס, מהסרט בטלוויזיה".