בפברואר הקרוב תציין מיה בכר 11 שנה לעסק שלה, סטודיו למשחק ואמנות ההופעה. אלא שעכשיו, אחרי שנים של פעילות אינטנסיבית ויותר מ-1,000 תלמידים, הפעילות הקבועה בסטודיו מושבתת.
"סגרתי את הסטודיו הפיזי בסוף הסגר הראשון. הבנתי שאני לא רוצה לשלם על מקום שעומד ריק או במצב שבו אני יכולה למצוא את עצמי בכל רגע נתון בלי הכנסה, ואחרי הסגר התחלתי לשכור חללים לפי שעה", היא מספרת. "השקעתי במקום הזה, זה היה הבייבי שלי. אמרתי לעצמי שהסדנאות הן לא הקירות האלו והסתכלתי קדימה. אבל ברגע שנגמר ההיגיון, נגמרת הסבלנות וההבנה".
בכר מעבירה סדנאות קבוצתיות לשחקנים, לאנשי עסקים שנדרשים לעמוד מול קהל, ולמבוגרים שמעוניינים לרכוש כלים וטכניקות מעולם המשחק לשם העלאת הביטחון העצמי, התמודדות עם אתגרים או לעבור תהליך פנימי אישי.
בין הסגר הראשון לשני, היא חזרה לעבוד בקבוצות קטנות כנדרש, אבל גם זה נגמר. "הורידו לנו את מכסת המשתתפים ל-9 במקום 15 בחדר. זה להוריד לנו 40% מכושר ההשתכרות. אני אומרת - אוקיי, אני יכולה להקריב את זה, אבל גם את זה לא נותנים לעשות עכשיו כי חוגים לא מורשים לפעול", היא אומרת.
"זה חסר היגיון. תלמיד יכול להזמין את כולנו ליומולדת, נהיה באותו חדר בבית בלי מסכות, אבל בשנייה שאני רוצה לפתוח את הקבוצה הזו כקורס תחת הכללים ולהרוויח את הלחם שלי - זה מה שמקפיץ את התחלואה בצורה שאין לתאר? זה בלתי נתפס. בשנייה שאני מרוויחה כסף, אני עבריינית. איפה ההיגיון? אין אינטרס למדינה שאנשים ישלמו מסים?
"יש כאלו שמכניסים את היד לכיס בשחור. אני לא עושה את זה, אבל מה האינטרס של המדינה להמשיך את המצב ככה, כשאין היגיון אפידמיולוגי? בני אדם צריכים לחיות, תנו לנו לעבוד, עם פחות אנשים בחדר, אל תשלחו עסקים למצוא קומבינות".
בזמן הסגר הראשון, ההכנסה של בכר קפאה. לאחר מכן, בזמן המועט שפעלה, היא נחתכה ב-50%. כדי לשמר את העסק, היא התעשתה במהרה וצללה לעולם הזום.
"פיתחתי סדנת זום בזכות הקורונה וגיליתי עולם שלם של אנשים שפוחדים פחד מוות ממצלמת הנייד שלהם, אנשים ואנשי עסקים שיש להם חרדה מלצלם את עצמם", היא אומרת. "אי אפשר לומר שזה מגדיל את ההכנסות, אני גובה על סדנת זום מחצית מאשר על סדנה פיזית, אבל זה עוזר לי לא לשקוע ולשמור את האף בקו המים. בטווח הארוך, אני מתכוונת לשמר את הסדנה הזו. זו עוד זרוע לעסק שלי שלעולם לא הייתי חושבת עליה".
מה קיבלת מהמדינה בזמן הזה?
"קיבלתי מענקים, לא על כל התקופה. בקיץ ההכנסות שלי גדלו. המענקים הם בדיחה. אנחנו מדברות על חצי ממה שבן אדם צריך כדי לקיים את חייו ושלושה ילדים. אנחנו מצמצמים הוצאות בתקופה הזו, כמו כולם. הילדים שומעים כל הזמן שזו תקופה קשה ושצריכים לחסוך. אני מקווה שזה ייצור אצלם מודעות כלכלית, אבל יש כאן גבול דק. אנחנו לא רוצים ליצור אצלם חרדה כלכלית ותחושה שהם גדלים לתוך מקום של 'אין'".
עצמאים, בעלי עסקים קטנים ושכירים בעלי שליטה - אנחנו רוצים לשמוע אתכם. להשתתפות במדור אפשר לפנות למייל i-can-help@globes.co.il