קשת נוסצקי / צילום: שי הנסב
קשת נוסצקי חלמה מגיל אפס לעצב אופנה, היא אפילו נרשמה למכינה בשנקר והכינה תיק עבודות, אבל חודש לפני המבחנים פגשה מעצבת נעליים. "הייתי אז בת 21, ושאלתי אותה: מה, את רק מעצבת נעליים? היא ענתה שכן, וזה היה כאילו נפל עליי מטאור. באותו יום התקשרתי לשנקר, ואמרתי להם שאני מבטלת את ההרשמה ושלא אבוא למבחנים. הציעו לדחות לי את ההרשמה לשנה הבאה, אמרתי שאין טעם כי הבנתי שלא אבוא לשם בחיים.
"התחלתי ללמוד סנדלרות במוסד שפשט את הרגל, ואז עברתי למורים פרטיים שלימדו אותי איך להכין נעליים. אני מאמינה שהן צריכות להיות לא רק יפות אלא גם נוחות, ולכן חשוב שאדע איך מייצרים את הקונסטרוקציה. שתהיה לי תחושתיות של הדבר, כדי שגם כשלא אייצר פיזית את הנעל, אדע להעביר הלאה מה אני רוצה.
"תוך כדי הלימודים, הכנתי לעצמי כפכפים. כולם החמיאו לי עליהם, שאלו מי עשה לך ואיפה קנית. אז עצרתי ואמרתי לעצמי, שאם אנשים מתעניינים אז כנראה גם יקנו. הסנדלים היו עשויות מגומי שקניתי 2 מטר ממנו בחנות של סנדלרים, ולא נשאר להם ולא ידעתי מאיפה להביא עוד. אז הזמנתי 150 מטר גומי מאיטליה, שהספיק ל-300 זוגות".
מאיפה היה לך כסף לממן את זה?
"חסכתי כל החיים. אני עובדת מגיל 12, אז שום דבר יעצור בעדי להגשים את החלום, ולשלם עליו. מכרתי תוך חודש 30 זוגות. בהתחלה לחברות, ואז זה הפך לחברות של חברות. הבנתי שאנשים אוהבים את מה שאני עושה, ושיש על מה לדבר. הייתי בת 22 ורציתי להיות עצמאית, אבל לא הייתי בטוחה איך עושים את זה. ההורים שלי שכירים כל החיים.
"התחלתי לייצר עוד שני דגמים, ואחרי שלושה חודשים השתתפתי ביריד של מעצבות נעליים ישראליות בגני התערוכה. הגעתי עם שלושה דגמים בכמה צבעים, בסך הכול שבע אופציות - אחת מהן, שכללה שילוב צבעים קיצוני, הגיעה אליי לראשונה שעתיים אחרי שהיריד נפתח - וכולן מגיעות עם ערימות של נעליים. לא יודעת מאיפה היה לי האומץ לעשות את זה, אבל המכירות היו טובות, וזה מבחינתי היה המפתח להבין שאני צריכה לרוץ על זה.
"עד אותו רגע עשיתי הכול לבד, ולא באמת היה לי מושג מה אני עושה. הכול היה בניחושים. למשל, קניתי קופסאות מסין, ואז במכס דרשו עליהן עוד הרבה כסף. הבנתי שאני רוצה לגדול, החלומות שלי ענקיים, ואם לא אתייעץ - אעשה טעויות מיותרות. לקחתי יועצת עסקית והקפתי את עצמי בסביבה כזו שאפשר לשאול בה בלי להתבייש. השלמתי עם זה שאני צעירה, וצריכה אנשים שיעזרו לי".
הצלחת להתפרנס מזה?
"עבדתי כמאמנת קפוארה אחר הצהרים, כדי לא לקחת שום הלוואה. הכול נעשה מחסכונות שלי. כל בוקר קמתי, עבדתי על המותג שלי 'קשת', ואז בשתיים סגרתי את הדלת, אכלתי ארוחת צהרים ויצאתי לעבוד בקפוארה עד שמונה בערב.
"יום אחד ישבתי עם חברה של אימא שלי שנוהגת לקנות נעליים יקרות ואיכותיות, והיא הראתה לי סנדל מרופט שהיה הכי נוח לדבריה. היא סיפרה שהייתה באי קאפרי אצל סנדלר, אמרה לו איזה דגם היא רוצה ובאיזה צבע, והוא הכין לה על המקום, תוך 20 דקות. זה משהו שקורה בעוד עיירות חוף, ולא הבנתי למה אין אפשרות כזו בארץ.
"ביוני 2019 נסעתי לקאפרי כדי ללמוד את הטכניקה הזו, כי לא מצאתי עליה מידע בשום מקום - מי שעוסק בה אלה זקנים איטלקיים שלא יודעים מילה באנגלית, רק סנדלרות. הסתובבתי שמונה ימים באי לבד, כולם כבר ידעו מי אני. הם לא אוהבים שלומדים מהם את הטכניקה, הם מרגישים שלוקחים להם את התרבות, אז התחלתי לקנות סנדלים לי ולחברות כדי לראות איך הם עושים את זה".
ביום האחרון על האי היא פגשה סנדלר שעבד בתוך חנות יוקרה. "הוא היה צעיר יותר, בן 42, ובגלל שאסור לו לדבר עם לקוחות הוא הבריח לי פתק עם מספר הטלפון שלו. הוא הסכים ללמד אותי אחרי סיום העונה, אז נסעתי אליו בדצמבר האחרון לשבועיים וחצי. ישבתי במרתף בנפולי, ובכל יום הכנתי 8 זוגות סנדלים. הבעיה בפטנט הזה הוא שהוא מיושן, אז בארץ לא מחזיקים את חומרי הגלם שאני צריכה. כולם אמרו לי שהם זרקו את המכונות הרלוונטיות לפני 50 שנה.
"עד אז ייצרתי הכול בארץ, אבל לא הייתה ברירה. נסעתי למילנו לתערוכה של חומרי גלם לנעליים, וחיפשתי שם ספק. חזרתי לארץ ביום שהכול התפוצץ עם הקורונה, וישר נכנסתי לבידוד. בכל זאת הייתי אופטימית, והתכתבתי עם הספק שמצאתי באיטליה. אבל אחרי שיצאתי מהבידוד הוא כתב לי שהם נכנסו לסגר, והוא לא עובד יותר. ואז התחיל הסגר בארץ, וגם פה הכול עצר. המפעל שעבדתי איתו בארץ נסגר, והיה לי רק את המלאי הקיים. לא יכולתי להתקדם עם הסנדלים, והרעיון שבאפריל-מאי יהיו לי סמפלים ביד הפך לא ריאלי".
איך הרגשת?
"הייתי אבודה. עזבתי את הדירה השכורה שלי, וחזרתי לבית של ההורים עם כל הסחורה. גרתי עם כל הנעליים בחדר. אגב, האתר שלי עלה לאוויר ב-15 במרץ, ממש כשהתחיל הסגר הראשון, וכמובן שלא הייתה בו כל כך תנועה. בכל אופן, לא משהו שמספיק לעסק להתקיים.
"במאי, כשנגמר הסגר, שכרתי דירה עם סטודיו בתוכה, והתחלתי לעשות פופ-אפים בתל אביב. הסנדלים שעיצבתי לקיץ הגיעו רק ב-6 באוגוסט, ותחשבי שאלה סנדלים שצריך להרכיב במקום, מה שמאוד מגביל מבחינת המכירות. ובכל זאת, אוגוסט היה החודש הכי טוב בעולם בשבילי - הכי הרבה מכירות שהיו לי עד היום.
"באותו זמן עבדתי גם בקפוארה, אבל נכנסתי לבידוד כי אחת התלמידות הייתה חולה. בעקבות זה התבטל לי יום מכירות ביום ירושלים והתבטל פופאפ. ואז, יומיים לפני סוף הבידוד, התחיל הסגר השני. מצאתי את עצמי במצב שיש לי דגמים שלא יוצאים, אין לי סחורה חדש לצלם, אין מה לעלות ברשתות. הכול עומד.
"גם קפוארה אין, היה רק בשבוע הראשון של ספטמבר. אני מאוד מתגעגעת לזה, זו אהבה שלי מעל 15 שנה. יש בזה סיפוק אחר מהעבודה על הנעליים. זו תחושה שאין לה תחליף, ולכן אני משאירה את זה בחיים שלי".
מה עשית נוכח המצב החדש?
"הייתי בהרבה עבודה עם עצמי להישאר אופטימית. גם ככה זו הייתה אמורה להיות תקופה קשה בשבילי, כי ככה זה בעסק חדש, אז בסך הכול יש תוספת קורונה. תמיד בשנה-שנתיים הראשונות מדובר בהשקעה מטורפת, וגם ככה לא ציפיתי לשנה טובה. אמרתי לעצמי שכשאעבור את הקורונה אעבור את זה לגמרי, ואהיה אחרי כל השפשופים.
"מבחינתי, זה זמן ללמוד. אני מסתכלת על עסקים שקורסים, ואני אומרת לעצמי שאין סיכוי שאקרוס ככה. אני אנהל את עצמי אחרת, ואדאג לא להגיע ליום כזה".
ומה למדת מההתנהלות שלך עצמך?
"אני מתחרטת שלא לקחתי הלוואה כשהקמתי את העסק, כי אם הייתי לוקחת, היה לי הון עצמי. היום יש לי מעט מאוד כסף בעו"ש, ועכשיו גם אף אחד לא ייתן לי הלוואה. היום הכסף שלי בנעליים. עלויות הייצור בארץ הן מאוד גבוהות, עולה לי מעל 200 שקל לייצר זוג נעליים, וזו רק ההתחלה. בגלל זה אני מוכרת ב-500-1,000 שקל. אגב, לפעמים אני מגיעה לבית הלקוחה עם כמה דגמים ומידות, כי בגלל שאני מותג חדש, נשים חוששות להוציא 800 שקל על מה שהן לא מכירות".
קיבלת מהן ביקורת?
"רוב התלונות הן על המחירים, אבל אני לא במקום של לעשות הנחות ומבצעים משמעותיים. אם את לא מסוגלת לשלם, אל תקני. אני לא רוצה לפתות אותך. אני מעדיפה שתחסכי עוד שנה בשביל נעל שלי, וזו תהיה נעל חלומותייך שלא תתחרטי עליה. קשה לבנות מיתוג, ואני לא רוצה לבנות משהו שהוא לא אני. אני מותג יוקרה".
חשבת לוותר על העצמאות?
"אני לא רוצה להפסיק. אולי אצטרך לצמצם דברים, אבל לא ארד מזה. אני מאמינה שכנראה שזה מה שאני צריכה לעבור. אני בעיקר מתוסכלת. אם משהו לא ישתנה עכשיו, אני לא יודעת איך אצליח. כנראה אצטרך לבקש עזרה מאנשים, ואני לא רוצה להגיע לזה, אבל אני מעדיפה לספוג עוד קצת עליי, כדי שכאשר אקום, לעסק יהיה קהל איכותי".
עצמאים, בעלי עסקים קטנים ושכירים בעלי שליטה - אנחנו רוצים לשמוע אתכם. להשתתפות במדור אפשר לפנות למייל i-can-help@globes.co.il