רח' אבן גבירול בתל אביב ריק בעקבות הסגר השני. המדד משקף החמרה נוספת במצבם של משקי הבית אך גם ציפיות לעתיד / צילום: shutterstock, שאטרסטוק
ביציאה מהסגר הראשון, יצא משרד הבריאות במסע הסברה שכותרתו "אתה פוגע בה, בך, בי - זה אישי, אחי!" היתה זו קריאה להישמע להנחיות מתוך סולידריות חברתית, ודאגה לאחר. אולם, במהרה התחלף המסר הקורא להתחשבות בזולת, במסרים של הפחדה ושל איום כגון: "קורונה יכולה לגרום למוות - מסכה יכולה להציל חיים", "נהיה בסדר או נהיה בסגר". בהדרגה המודלים הסטטיסטים, והראיונות עם מומחים פינו את מקומם לסיפורי הזוועה ממחלקות אשפוז הקורונה, לסיפורים האישיים של המחלימים, ושל משפחות הנפטרים.
מדוע בחר משרד הבריאות דווקא בהפחדה בכדי לגרום לנו לציית להנחיות? אולי משום שמשרד הבריאות אינו מאמין ששמירה על האחר תגרום לישראלים לציית להנחיות, ואולי משום שאחריות אזרחית ודאגה לשלומו של האחר מחייבים אמון במקבלי החלטות ולכידות חברתית? זאת בעוד שציות מתוך פחד מושתת אך ורק על הדאגה לעצמי ולמשפחתי. בכל מקרה, מסע ההסברה של משרד הבריאות חושף קשרים מעניינים בין אמון, צייתנות, מידע ופחד.
דווקא בעתות משבר נחוץ אמון בממשלה שתפעל באופן אפקטיבי ומתוך דאגה לביטחונם הפיסי, הרגשי והכלכלי של האזרחים; אמון בממסד הרפואי שידע להעניק טיפול אפקטיבי, ולהנחות את הציבור כיצד להישמר; ואמון בתקשורת שתדע לבקר את פעולות הממשלה ומוסדותיה כך שהאינטרס הציבורי ישמר. במיוחד במצבים בהם אי הוודאות גדולה, וההישמעות להנחיות תובעת מהפרט ויתורים קשים, מרכיב האמון הוא קריטי להשגת שיתוף פעולה מהאזרחים.
מחקר שנערך לאחרונה, במרכז לחקר המידע בבריאות ע"ש דרור (אמרי) אלוני, שאל את המשתתפים עד כמה הם סבורים שכל אחד מהמוסדות הללו פועל מתוך דאגה לאזרחים. רמת האמון במשרדי הממשלה ובתקשורת היתה נמוכה במיוחד, בעוד שרמת האמון במוסדות הרפואיים (בתי חולים וקופות חולים) היתה גבוהה יחסית. תמונת מצב זו מדאיגה שכן משתתפים "נעדרי האמון" דיווחו כי הם נוטים להקפיד פחות על ציות להנחיות.
הם טענו שחסר להם מידע לגבי מועילות צעדים כגון: סגר, סגירת בתי עסק ומקומות בילוי, ושאין להם מספיק מידע בכדי להבין את ההיגיון המנחה את מקבלי ההחלטות. כמו כן, הם חשבו שמידע חשוב, הקשור בהתמודדות עם הקורונה, אינו מגיע לידיעת הציבור. אלא שפחד/חשש מפני הדבקה או הדבקות במחלה התגלה כבעל השפעה חזקה יותר על ציות להנחיות מלאמון. ואכן, אנשים שחששו מאד מהמחלה, דיווחו שהם צרכנים של מידע על מהלך המחלה, תסמינה, וסיבוכיה. אם כך, נראה שמשרד הבריאות דייק במסריו. הנה, הפחד, עובד! ואם פחד הוא מניע אפקטיבי, מדוע להתאמץ בבניין יחסי אמון, וסולידריות חברתית?
אולי משום שלהפחדה השלכות הרסניות על החוסן האישי והציבורי? אנשים החוששים מאד מפני המחלה, מדווחים גם על תחושות קשות כגון: תסכול, עצבות, דאגה, חוסר אונים ותחושת בדידות. בטווח הארוך, הייאוש והתסכול הם אויביי הצייתנות.
אסטרטגיה המבוססת על הפחדה, איום ומעקב, במקום על שיתוף במידע רלבנטי, הנמקה של ההנחיות, והשקעת משאבים ברשתות בטחון עבור האזרחים, תצית מופעים מרובים של מרי אזרחי. הפחדה אינה אסטרטגיה, ובמוקדם או במאוחר החשש מפני הדבקות יפנה את מקומו לחשש קיומי דוחק יותר - החשש לפרנסה, להישרדות הכלכלית של העסק, לבריאות הנפשית, ולזכויות האזרח שנשללו בשם המגפה. לכשיתפרץ הזעם המתודלק באימה הוא יהיה ברוטלי, הרסני וחסר אבחנה - יתכן שאת אותותיו אנחנו רואים כבר עכשיו במופעי אלימות המכוונים כנגד נשים וחסרי ישע אחרים בחברה.
ייטב אם קובעי המדיניות ינהגו באזרחים כאל בוגרים אחראיים, יציגו אסטרטגית טיפול במשבר שהיא בהירה, מנומקת ועניינית, ויסדירו מערך תומך בכלכלה, ברווחה ובחינוך.
הכותבת היא ראש המרכז לחקר המידע בבריאות ע"ש דרור (אמרי) אלוני, ומרצה בכירה במחלקה להנדסה תעשיה וניהול, המרכז האקדמי רופין