חיסון / אילוסטרציה: shutterstock
קשה למצוא תחום אחד ברפואה שהביא מזור לעולם והציל אין ספור נפשות בעולם מאשר החיסונים - יותר מאשר עולם התרופות, הניתוחים, והטיפולים הרפואיים השונים. הטיעון הזה אינו שולל את ההכרה גם בנזקים שהחיסונים הביאו, אולם כאשר בוחנים את הערך של החיסונים בהתמודדות עם מחלות נוראיות - ניתן לראות את הברכה העצומה שיש בהם. גם בשל כך, יש תחושה עמוקה בציבור שאנו עומדים בפני פתרון בעיית הקורונה, ואין לנו אלא להמתין לייצור ההמוני ולהפצתו של החיסון. ברם, הנחה הזו עדיין מפוקפקת, ועוד דרך ארוכה מאוד יש לעבור. הדבר נכון גם במישור הרפואי - שאלת יעילותו לאורך זמן, תופעות הלוואי שלו וכדו', וגם במישורים האתיים הרבים.
בנקודת הזמן הזו שאנו נמצאים בה מרוכזים כמעט כל האתגרים האתיים הקיימים בתחום הפצת החיסונים. האתגר הראשון הוא חיוניות ההסכמה מדעת של מקבלי החיסון. ההדגשה היא על המילה "מדעת", לאמור: החובה של מפתחי החיסונים ומאשריהם לפתוח בפני הציבור את המידע שיש לנו עליו. בשל קיצורי הדרך בפיתוח החיסון הציבור חייב לקבל מידע על מה שאנחנו יודעים עליו, וגם על מה שלא יודעים עליו עדיין, בין במישור הבטיחות, בין במישור היעילות, בין במישור תופעות הלוואי, ובין בתחום המחיר. חשיבות ההקפדה על כך נובעת מהעובדה שהחממה הטובענית ביותר להתדרדרות לתהומות נמצאת תמיד בשילוב שבין כסף גדול מאוד, אינטרסים פוליטיים וכמיהות ציבוריות לפתרון הבעיה, ובתחום החיסונים אכן נמצאים שלוש אלה כאחד.
הבה נניח שעמדנו באתגרים האתיים בדרכי פיתוח החיסונים. אתגר אתי גדול נעוץ בהפצת החיסון. העקרונות האתיים נראים די פשוטים - סדר הקדימות אמור להיות צוותי הרפואה, גיל מבוגר, אנשים בסיכון, אנשים חיוניים וכדו'. אולם, לדאבון הלב, העובדה שייקבעו סדרי עדיפויות כאלה אינה מבטיחה כלל שאכן זה מה שיקרה. אמון הציבור במערכת נסדק, ובצדק. יותר מידי פעמים נעשו העבירות האתיות החמורות ביותר על ידי המקורבים לצלחת (רק לזכור את ליל הסדר של השנה שעברה), וזהו המבחן המוסרי הראשון המופנה כלפי כוחות שלטוניים שיש ביכולתם למעול בעקרונות האתיים. לא זו בלבד, אלא שחלק מההגדרות בסדרי הקדימויות מאפשרים הרבה מניפולציות: מי כלול בצוותים רפואיים? מה רמת הסיכון שמגדירה את קבוצת הסיכון? אנשים חיוניים - פתח עצום לשחיתות של בעלי היכולת, מסחר בחיסונים וחריגה בוטה מהגינות, יושר וצדק.
מעבר לכך, עומדות שאלות גלובליות עצומות, שאמנם מדינת ישראל בינתיים אינה בעלת השפעה עליהן, אולם המודעות להן עשויות להשפיע גם עלינו. בעיקר מדובר על מדינות ואוכלוסיות שונות שכלל אינן נמצאות במעגל ההפצה, בין בשל סיבות כלכליות, ובין מסיבות מדיניות: עד כמה ישנה חובת סולידריות אנושית להכניס גם אותם לשיקולי הקדימויות, ועד כמה "חייך קודמים לחיי חברך", ודין קבוצות הסיכון של חברות אלה להידחות מפני יכולתן של מדינות עשירות.
ענף בפני עצמו הוא הדיון בשאלת מתלבטי החיסון ומתנגדיו. ההערכה היא שכחמישית מאזרחי מדינת ישראל אינם בטוחים כי יסכימו לקבל את החיסון בתנאים הנוכחיים, בין מתוך התנגדות עקרונית לחיסונים, בין מתוך חוסר אמון בבטיחותו, ורצון להמתין שאחרים יהיו שפני הניסיונות, ובין מתוך עצלות. טועה מאוד מי שסובר שניתן להתמודד עם אתגר זה בעזרת חקיקת חובת חיסון - הדבר לא אפשרי מבחינה מעשית, ובוודאי שאינו עומד בשום קריטריון אתי-מוסרי שקיים. אולם, הדבר אינו פוטר מדיון בדבר הגבלות על מי שאינו מחוסן, שכן מחד גיסא קיימת חובת הגנה על שלום הציבור, ומאידך גיסא קיימת אוטונומיה וזכויות אדם לכל פרט. זהו האתגר העיקרי העומד בתחום זה, והוא אמנם לא המטבע הנמצאת מתחת לפנס - כמו הניסיון לחקיקה מחייבת - אולם שם יש צורך להשקיע את מרב המאמצים הציבוריים במתיחת הקו במקום המתאים.
הכותב הוא ראש מרכז האתיקה של ארגון רבני צהר