סצנה מ"שעת נעילה". הפרקים הראשונים נראו מבטיחים / צילום: ורד אדיר
בראשית הייתה הקונספציה. סדרה ישראלית שהעבודה עליה נמשכה כעשור, בעלות הפקה גבוהה במיוחד שאינה מקובלת בשוק המקומי, שנרכשה על-ידי תו התקן של איכות בטלוויזיה - הערוץ האמריקאי HBO. איך אפשר שלא להתפעל ממנה ולצפות בה בהנאה?
גם הפרקים הראשונים נראו מבטיחים. דמותו המוקצנת של חייל המודיעין אבינועם (מעין שילוב בין קציני המודיעין עמוס לוינברג - "הקב"ר המזמר" לסימן טוב בנימין - סגן סימן טוב) הייתה בעלת פוטנציאל, וכך גם היחסים בינו לבין מפקד המוצב, יואב. גם הציפייה מורטת העצבים למתקפה הקטלנית שרק הצופים (ואבינועם) יודעים שתגיע עשתה את העבודה, ואחריה קרבות השריון וקטעי האקשן היו דרמטיים ונראו טוב מאי פעם בסדרה ישראלית.
● ראיון עם מירב שחם, מעצבת הפתיח של הסדרה
פה ושם אומנם התגנב חשש ללב. למשל, קו העלילה שכולל את שלושת חברי הפנתרים השחורים - אלוש, מרקו ומלאכי - נראה קצת מאולץ, וגם נמרח על פני זמן מוגזם מתוך פרק הפתיחה הכפול. אבל הרי שום סדרה אינה מושלמת, וגם אם החששות התגברו, הקונספציה נותרה איתנה: איכותית, מושקעת, HBO - אין סיכוי שהמבקרים יעזו לתקוף.
אלא שככל שהסדרה התקדמה, הסימנים המעידים הלכו והתרבו. סיום הפרק השלישי בסצנה שבה עיתונאי, חייל בלבוש אזרחי, וקצינת ח"ן, נוסעים להם לתומם ברכב פרטי בכבישי הרמה (אומנם, אחרי שפרצו מחסום של משטרה צבאית) ומגיעים לאתרי קרבות בשטחים שזה עתה עברו מידיה של ישראל למדינת אויב במה שהוא התגשמות הסיוט הציוני - לא בדיוק בישר טובות, ובהמשך המגמה רק הלכה והחריפה.
כך קרה, למשל, כשאותו עיתונאי (מני בן דרור) מגיע כמה פרקים מאוחר יותר ללא בעיות מיוחדות יחד עם כוח של מילואימניקים - שנשלחו בכלל למשימה אחרת, אבל מי מאיתנו לא הפר פעם הוראה של הפיקוד בעת מלחמה גורלית, בגלל נאום מרגש של איש תקשורת - למה שאמור להיות מוצב מבודד ומכותר בלב השטח שכבשו הסורים.
חשוב לומר, בניגוד לחלק מהביקורות ברשת, חוסר הדיוק ההיסטורי, שחלקו מן הסתם נעשה במודע ומתוך חופש אומנותי שאכן שמור ליוצרים, אינו הבעיה הגדולה ביותר של הסדרה. אבל משלב מסוים, כשהסיפור כולו יוצא מהקשר, כבר אי אפשר להבליג. "הסורים כובשים את הגולן, מה לא ברור לך?!", צועק סמל המחלקה כספי על מרקו באחד הפרקים, חבל שיוצרי הסדרה עצמם לא היו שם כדי לשמוע.
אבל, כאמור, הבעיה היא לא רק אובדן ההקשר ההיסטורי. ככל שהסדרה מתקדמת והדי הקרבות, האדרנלין ואימת חורבן הבית השלישי הולכים ושוככים, אחורי הקלעים של היצירה ושל התסריט, החוטים שמאחורי הדמויות שבראה הסדרה, הולכים והופכים גלויים.
וזאת כבר בעיה קרדינלית. הניסיון להכניס לתוך סיפור הקרבות ביום כיפור את השסע העדתי בישראל של שנות ה-70 היה כאמור מעט מגושם מלכתחילה, אבל אם היוצרים רצו בכל זאת להמחיש אותו באופן אמין ומעורר מחשבה, הם היו צריכים לשזור את האפליה וההתנשאות בעדינות אל תוך מהלך העלילה. אי אפשר להגיד שזה לא קורה בכלל, אבל בפעם האלף שבה מלאכי מתמרמר על הקיפוח באמצעות משפט שנראה כאילו יצא ממחולל הקלישאות של אבישי בן חיים, או שוב נכנס לעימות עם כספי - נציג האליטה הקיבוצניקית שגם אם יבלום לבסוף את הסורים עומד לאבד לנצח את המדינה "שלו", ואולי זה מה שגורם לו לאבד את דעתו - העיניים כבר מתגלגלות להן מעלה בחוסר אמון מעצמן.
כך קורה גם לדמותו של מני בן דרור - מעין מופע מוקדם של תנועת "ארבע אימהות" משנות ה-90, שתסלחו לו שפחות אכפת לו מגורלה של המדינה ויותר אכפת לו מגורלו של הבן שלו, אם לעשות פרפרזה לנאום אחר מאותו עשור. עם דעיכת המומנטום של הסדרה, גם הוא נופל חלל ללהג בלתי פוסק, לעיתים קרובות מבלי שאף אחד ביקש ממנו, על עצמו, ועל בנו ועל השחפית והדג - סיפור הילדים שאמור היה להיות מרגש אבל הפך לעוד חלק מהברברת האין-סופית. ואבינועם? הנוירוטי בעל הפוטנציאל? הוא היה אמור כנראה לעבור מסע התבגרות, אבל לפחות נכון לעכשיו (הביקורת נכתבת כשנותרו עוד 3 פרקים לסוף הסדרה) הדמות שלו בעיקר מעוררת תחושה שהלך הפלא ונשאר הילד.
וכשמנסים לפענח את המקור לאכזבה הכוללת שמעוררת הסדרה ככל שהיא מתקדמת, עולה החשד שהסיבה המרכזית נעוצה בשאיפה שלה לאוניברסליות. הרצון להעביר מסר "אנטי מלחמתי" כללי - שבפני עצמו אין בו פסול כמובן - הפך את מלחמת יום כיפור כפי שהיא משתקפת בסדרה ל"סתם עוד מלחמה" שמתנהלת איפשהו ברקע, והייתה יכולה באותה מידה להיות גם, נניח, מלחמת וייטנאם (ושלום לחבר’ה מ-HBO). ואם אנחנו כבר קורצים לאמריקה, אז למה לא להכניס פנימה גם את "הפנתרים השחורים", הרי גם להם היו כאלה. ומי יודע, אולי אפילו הדיאלוגים המעושים ועודף הדידקטיות הם חלק מהניסיון לגרום לסדרה להחליק ביתר קלות בגרונם של הגויים.
קשה לשים את האצבע על הנקודה המדויקת שבה זה קרה, אבל נראה שאיפשהו בניסיון להגיע לצמרת, יוצרי הסדרה חתכו לעצמם את השורשים. וכשאין מה שיעגן אותך לקרקע, הקונספציה שבה אתה שבוי הולכת ומנתקת אותך מהעולם האמיתי, ונהיית יותר ויותר מסוכנת. עד שלבסוף המציאות מכה בך בעוצמה, והכול מתמוטט.