פרשת הון-שלטון בת כ-30 שנים הסתיימה היום (ה'), שעה שבית המשפט העליון דחה את ערעור עיזבונו של סמי שמעון, חברת יכין חקל וחברות שונות שקשורות בה, וקבע כי לא ניתן להפשיר את הקרקעות החקלאיות הנמצאות בידי החברות, ששווין נאמד במיליארדי שקלים. זאת, על אף שאריאל שרון נתן ככל הנראה הבטחה ברוח זו לשמעון, כתימרוץ לרכישתן. ההבטחה ניתנה שלא בסמכות, ואף לא מאוזכרת במפורש בשום מסמך כתוב.
הסיפור הוא היסטורי, לא רק בגלל גילו המופלג, אלא משום שהוא מייצג את התפר שבמעבר של ישראל, ממדינת גידול תפוזים למדינת נדל"ן. וכך, יכין חקל הוקמה ב-1952 כאיחוד של שתי חברות של ההסתדרות הכללית והסוכנות היהודית, ועיסוקה הסתכם בנטיעת פרדסים והקמת בתי אריזה. כתוצאה מזה היא מחזיקה בקרקעות בהיקף של עשרות אלפי דונם - בעיקר באזור המרכז. כל הקרקעות הן של רמ"י ומוחזקות בחוזי חכירה. ברבות השנים החברה נקלעה לקשיים, ונרכשה על ידי המיליארדר סמי שמעון ב-1992, על חובותיה.
מדוע שמעון כל כך התעניין בחברות הכושלות? לאורך השנים טענו הוא ואנשיו, כי ההחלטה לרכוש את החברה נפלה לאחר שב-1991 הוא קיבל התחייבות מאריאל שרון, שבאותו זמן כיהן כשר הבינוי והשיכון וכיו"ר מועצת מקרקעי ישראל, שכל חוזי החכירה של הקרקעות שברשות החברה יחודשו על פי תנאי החכירה הישנים. אלה איפשרו לו זכות ליזום הפשרת הקרקע למגורים באופן חופשי. בחוזים החדשים יותר האפשרות הזו כבר לא ניתנה, משום שאלה קבעו, שכשהקרקעות יגיעו לסטטוס של הפשרה, החוכר ישיבן לרמ"י שתציע אותן למכירה במסגרת מכרזים חדשים.
מדובר כמובן בהתחייבות בעלת אופי שיצק לתוך עסקת המכירה של החברה שינוי דרמטי. ואולם זו לא תועדה בכל מסמך, ורמ"י התכחשה להן לאורך השנים. כשהוגשה העתירה הראשונה לבית המשפט המחוזי בתל אביב ב-2009, שבה דרש שמעון להכיר בהתחייבות של שרון, העתירה התבססה בעיקר על עדויות של אנשיו, ועל מכתב ששלח ב-1993 מיכאל ורדי, לשעבר מנכ"ל מינהל מקרקעי ישראל, לעו"ד דב ויסגלס (שייצג את יכין-חק"ל), ושבו התחייב לקיים את ההבטחה שניתנה לשמעון. ורדי העיד בבית המשפט, כי עודכן על ידי שרון בדבר קיום ההתחייבות.
ואולם שופט המחוזי אהרון מקובר השתכנע אמנם כי שרון אכן נתן הבטחה כלשהי, אך גם ורדי לא יכול היה לקבוע בוודאות מה הובטח, וממילא מה שתפס את השופט היה שההבטחה כלל לא באה לידי ביטוי בהסכם הרכישה של יכין חקל, וכתב כי לא מתקבל על הדעת שהבטחה כה גדולה לא עוגנה בכתובים. מעבר לזה כתב בפסק הדין כי גם אם הייתה קיימת הבטחה כזו, האינטרס לממשה אינו עולה על האינטרס מההשתחררות ממנה.
בעקבות פסיקתו ערערו עיזבונו של שמעון ויכין חקל והחברות שלה בפני בית המשפט העליון, ואולם היום כאמור גיבה זה את החלטת בית המשפט המחוזי ואף יצק בה משמעויות נוספות.
"ההקפדה הפורמלית היא תמיד לטובת העניין"
השופטת דפנה ברק-ארז שעמדה בראש ההרכב כתבה כי לא רק שהיא מסכימה עם הפסיקה שלא ניתנה הבטחה מחייבת לשמעון, ניתן לבדוק את הדברים גם בצורה משפטית, ולא רק לנסות ולהתחקות אחרי השתלשלות העניינים.
כך למשל, ההבטחה לא הובאה לאישור במועצת מקרקעי ישראל ועל כן לא יכול להיות לה תוקף חוקי. "ללא אישורה של מועצת מקרקעי ישראל אין כל תוקף להבטחות או התחייבויות שניתנו ביחס למקרקעי ישראל, כאשר מדובר בעסקאות בהיקף גדול העולה על זה של 100 דונם. מתן התחייבות כזו ללא אישורה של המועצה נעשה בחוסר סמכות. ככזה, אין לו תוקף - בהתאם לעקרון הבסיסי ביותר של המשפט המינהלי", כתבה בפסק דינה.
גם עיון במסמכים לא שינה את עמדתה של השופטת. המכתב של ורדי היה כללי מאוד, ואילו רבים מהמסמכים האחרים נכתבו על ידי אנשי שמעון ולא הוכיחו דבר.
בסוף פסיקתה כתבה השופטת כי "קשה לסיים את כתיבת פסק הדין מבלי להביע חוסר נחת מכך שהדיון בהתחייבויות הנוגעות למקרקעי המדינה נדרש לפגישות, מכתבים וחילופי דברים שלא נעשו במתכונת הפורמלית שלה ניתן היה לצפות. יש הרואים בעמידה על הליך קבלת החלטות מסודר ופורמלי משום 'ביורוקרטיה' מכבידה. אולם, למעשה, המקרה שבפנינו מלמד כי ההקפדה הפורמלית בעניינים מסוג זה, הנוגעים לנכסי ציבור בהיקפים משמעותיים ביותר, היא תמיד לטובת העניין. היא ודאי חשובה מבחינת האינטרס הציבורי. היא חשובה לא פחות מבחינת משקיעים ובעלי דברן של הרשויות, אשר יכולים לדעת בדרך זו על מה ניתן לסמוך ועל מה כדאי שלא לסמוך. יש המטפחים תקוות כי דברים שנאמרו באופן פחות פורמלי יבשילו בסופו של דבר לברכה ורווח. אולם, לא ניתן לראות בתקוות מסוג זה ציפיות הראויות להגנה משפטית".
ואשר להתנהלותו של שרון כתבה השופטת כי "באופן עמוק יותר, המקרה שבפנינו אינו עוסק רק בשאלה אלו ציפיות ראויות להגנה, אלא מחייב קודם כול לחזור למושכלות ראשונים ביחס לאחריותם של בעלי תפקידים המופקדים על נכסי הציבור. בעלי תפקידים אלה צריכים לדעת לעמוד בפני לחצים 'לוותר' או 'לעגל פינות'.
"לא בכדי הקניית זכויות בהיקף נרחב אינה מסורה בידיו של השר בלבד, רם מעלה ככל שיהיה, או בידיו של מנהל הרשות לבדו. הענקות מסוג זה מחייבות פיקוח ושקיפות, ועל כן אינן מופקדות בידיו של אדם בודד. כאמור, זו לא הכבדה טכנית. זוהי הערובה לכך שהשער המגן על נכסי הציבור לא יהיה פרוץ".
שני השופטים הנוספים להרכב, ענת ברון ועופר גרוסקופף הצטרפו לפסיקתה של ברק-ארז.
את רמ"י ייצגה עו"ד לימור פלד מהמחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה; את המערערים יצגו עוה"ד יהושע חורש, אורית יולס-דבי, תומר שני ואבי עזראי.
ע"א 5566/18
