קבלת פנים לעולים חדשים מאתיופיה / צילום: עמוס בן גרשום - לע"מ
יאספה נפרד מאימו, אחיו ואחיותיו לפני 12 שנה. הוא, אשתו ושלושת ילדיהם ממתינים בגונדר כבר 20 שנה. לאורך כל התקופה יאספה מתפלל כל יום לעלות לארץ ישראל ולהצטרף לשאר משפחתו. בימים הקרובים, יתגשם חלומו של יאספה - הוא יעלה על המטוס לישראל ויתאחד עם משפחתו שאותה לא ראה 12 שנים.
יאספה הוא חלק מקהילת הממתינים במחנה המעבר בגונדר המונה כ-8,000 נפש וממתינה לעלייה. בשנת 2015 התקבלה החלטת ממשלה מספר 716 ובה התחייבה ממשלת ישראל לבדוק את זכאותם של קהילת הממתינים ולהעלות את מי שזכאי, החלטה שלא בוצעה עד תום עד היום.
לפני כחודשיים החליטה הממשלה לבדוק כ-2,000 ממתינים לזכאות עלייה וביום חמישי שעבר התחיל מבצע "צור ישראל", שבו הגיעו כ-500 עולים מאתיופיה לישראל. מבצע זה אמור להסתיים בינואר 2021.
יאספה יכנס לשבועיים של בידוד שלאחריהם יפגוש את משפחתו. הרגע של הפגישה הוא הרגע שבו חומות של געגועים יפלו. דאגות אין קץ של אמא תתפוגגנה. פחדים עצומים שנערמו בזמן ההמתנה - יתמוססו. החיבוק האנושי והכל כך טבעי אותו דמיין במשך שנים, יציף את כולם בתחושה של אושר ורוגע, בתחושה של שלמות, תחושה שלא ניתן לתאר במילים.
יאספה, כמו כל העולים מאתיופיה לאורך השנים, יופנה למרכז קליטה. במרכז הקליטה יחיה ביחד עם משפחתו בין שנה וחצי לשנתיים. יאספה יפגוש את צוות מרכז הקליטה, רופאים, נציגי בנק ואנשי ממסד. ילדיו יפגשו מורים, אנשי חינוך וילדים שאינם עולים.
בנוסף, הם יפגשו את הנציגים של מערכות הקליטה ובעלי התפקידים הרשמיים שילוו אותם בתהליך, אולם למעשה, המעגל הקולט הוא רחב בהרבה וכולל את כל החברה הישראלית שיאספה ומשפחתו יפגשו לאורך הדרך.
במהלך השנים חטאנו עם קליטת עלייה. אנחנו שומעים שוב ושוב על אותן 20 שכונות שבהן מתגורר ריכוז של ישראלים ממוצא אתיופי. אנחנו מכירים את הסיפור של דמאס ושל סלומון טקה, אנחנו חשופים להסללה בתהליך הקליטה, ביחס למקומות מגורים, מערכות חינוך ותעסוקה.
הנתונים על פתיחת התיקים לחשודים ממוצא אתיופי בשנת 2019 מתוך כלל התיקים שנפתחו במשטרה הוא 3.27%, כמעט כפול משיעורם באוכלוסייה שעומד על 1.7%.
בעוד 20 שנה ננסה שוב לחבוש את הפצע, ננסה לתקן את המעוות, נשאל את עצמנו איך יתכן שבשנת 2020 קלטנו כמו בשנות ה- 70, נשקיע מילונים בפרויקטים, ננסה ללמוד את מה שהיום כבר יודעים.
כבר בשנת 2005 כשהגעתי לראשונה למחנה המעבר בגונדר והתחלתי את המחקר שעל בסיסו נכתב הספר "ממתינים בדרכם - המסע של זרע ביתא ישראל מאתיופיה" בהוצאת למדא עיון, הוצאת הספרים של האוניברסיטה הפתוחה, פגשתי אנשים שהמתינו כעשור.
האם נאפשר להם להשתלב כשווים בחברה
מאז, אין הרבה חדש תחת השמש ולצערי נראה שגם לאחר מבצע "צור ישראל" לא תסתיים ההמתנה לעלייה והזלזול ארוך השנים של הממשלה ביחס לממתינים יימשך. איך ניתן להחזיר את אותן שנים אבודות של המתנה? האם אנחנו יכולים ורוצים להבין מה הם עברו בזמן הזה? האם חשוב לנו להפוך אותם להיות "ישראלים כמונו" או שנעדיף לקרוא להם "אתיופים"? האם נאפשר להם להשתלב כשווים בחברה, תוך שמירה על זהותם או שוב נחזור על טעויות העבר ובימים אלו יאגרו החומרים לסרט התיעודי "יאספה, פה זה ארץ ישראל"?
כולנו יודעים שתהליכי הקליטה לקו בחסר לא רק כלפי עולים ממוצא אתיופי אך כאן, במיוחד בשל הקלות של הפרופיילינג, תיוגם כ"זרים" מועצם. רגע לפני שהם נוחתים, בואו נלמד על עצמנו, ניכנס לנימי החברה הישראלית וננסה להבין מה משרת אותנו בהגדירנו אותם כזרים. בואו נלמד על העולים החדשים שהתברכנו בבואם ונילחם יחד בכל תופעה גזענית שניחשף אליה.
בואו נוכיח להם ולעצמנו שהחלום על הבית, על ארץ ישראל, ארץ קולטת עליה וממזגת גלויות, הוא לא רק חלום.
הכותבת היא חוקרת הגירה במכון להגירה ושילוב חברתי במרכז האקדמי רופין ובאוניברסיטת תל אביב