יונתן היילו / צילום: צילום מסך מתוך חדשות 12
מותו הטרגי והמטלטל של יונתן היילו, מי שהרג את האדם שאנס, סחט והקניט אותו, חשף כשל רב-מערכתי של רשויות המדינה השונות. אוזלת-ידן ואטימותן של הרשויות השונות, כפי שבאו לידי ביטוי פעם אחר פעם בפרשת היילו, הפכו עם הימצאו של היילו ללא רוח חיים למחדל רבתי שראוי לשמש כמקרה בוחן לעתיד לבוא.
מאז שנת 2010 נאלצות רשויות המדינה להתמודד עם פרשת היילו ומפגינות הבנה מועטה, אם בכלל, לנסיבותיו העגומות והייחודיות של המקרה.
זה התחיל כבר בראשית העשור עם החלטת הפרקליטות להעמיד את היילו לדין באשמת רצח ולא הריגה, בניגוד למה שרבים סברו שמתבקש נוכח נסיבות המקרה.
זה המשיך עם החלטת בית המשפט המחוזי בשנת 2013 להרשיע את היילו ברצח, ולדחות את טענתו להגנה עצמית. "היה זה יצר הנקמה שהוביל את היילו ליטול לרוצץ את גולגולתו של המנוח", הדגיש בית המשפט בפסק דינו, "לא צורך בהגנה עצמית", קבע וחתם.
ובאמת, כבר בתחילת הדרך בלטו למרחקים הקיבעון ואטימותן המשוועת של מערכות אכיפת החוק להבין כי ניצב בפניהם אינו רוצח אכזר אלא גבר צעיר, יוצא אתיופיה ותושב שכונת מצוקה, הסובל מתסמינים קשים של קורבן אונס.
נראה כי המקרה של היילו היה יותר מדי קשה ומורכב לעיכול עבור מערכת המשפט, שעיניה הסתמאו למרות נסיבותיו הייחודיות של המקרה שראוי היה להכיר בהן ולקבלן. אזכיר כי לא רק שמדובר בקורבן למעשי אונס, סחיטה והקנטה אכזריים בידי תוקפו - אלא שגם מדובר במי שגדל בסביבה בה פעמים רבות הנורמות היו שונות לגמרי מאלה שנשקפות ממשרדי הפרקליטות או אולמות בית המשפט. למרות זאת, נסיבות חייו הבלתי נתפסות של היילו כלל לא נלקחו בחשבון בהחלטה להעמידו לדין באשמת רצח, ונדחקו לשוליים בהרשעתו.
אומנם בהמשך הדרך - וייתכן כי המחאה הציבורית בעניין זה תרמה את תרומתה - ניאות בית המשפט העליון לקבל באופן חלקי את ערעורו של היילו, המיר את הרשעתו מרצח להריגה וגם קיצר את עונשו מ-20 ל-12 שנה. ואולם התברר גם עונש זה היה כבד מנשוא עבור היילו המסכן.
האינטראקציה בין היילו למדינה, גם בשנים שלאחר מכן, לא הניבה עבורו את מה שייחל לו. לאחר שנשיא המדינה קיצר להיילו שנת מאסר אחת, וכשסיים לרצות שני שלישים ממאסרו - הסכימה ועדת השחרורים בכלא רימונים להורות על שחרורו המוקדם. אך לא עבר זמן רב עד שהוא נדרש לשוב לכותלי הכלא ולהשלים בו שנת מאסר נוספת, לאחר שנקבע כי הפר את תנאי שחרורו, מכיוון שהשתתף בעימות מילולי בעודו שתוי.
בעיניי, ראוי לכל מערכות האכיפה לעשות חשבון נפש ולשאול את עצמן האם היו יכולות לנהוג אחרת בעניינו של היילו. החל מהחלטת הפרקליטות להאשים את היילו בעבירה החמורה ביותר שבספר החוקים (ולא בחלופה אחרת המתחשבת בנסיבותיו המיוחדות של המקרה) - וכלה ברשויות הרווחה והרשות לשיקום האסיר, שלא השכילו לזהות את סימני המצוקה הרבים מהם סבל היילו כקורבן אונס שלא יכול להכמין את סודו המבעית.
כל אחת מרשויות המדינה שטיפלה במקרהו של היילו צריכה לערוך בדק-בית ולהסיק מסקנות חשובות, שאולי יסייעו להן בעתיד להתמודד טוב יותר עם תוקפים שבעברם היו הם בעצמם קורבנות אונס, שחייהם במרבית המקרים נדמים לסיוט מתמשך, או עם קורבנות של נסיבות חיים אכזריות במיוחד.
כמי שמלווה מקרוב נפגעי עבירה רבים ומאמינה בשיקום כערך עליון, אני סבורה כי השיעור העיקרי שיש לקחת מהמקרה של היילו הוא הרגישות והחמלה כלפי "האנשים השקופים בחברה" המסתבכים בפלילים ואת החשיבות העצומה שבליווי ושיקום אסירים גם לאחר שחרורם. פעמים רבות מדובר באנשים שנסיבות חייהם כפו עליהם מציאות אכזרית, והם אלה שזקוקים יותר מכל לסיוע בשילובם מחדש בחברה.
הכותבת היא עורכת דין, בעברה פרקליטה בכירה בפרקליטות וכיום סנגורית המומחית למשפט הפלילי