ראש הממשלה בנימין נתניהו ונשיא מצרים עבד אל-פתאח א-סיסי בפגישה במנהטן / צילום: אבי אוחיון, לע"מ
הידיעה על הביקור המתוכנן של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו במצרים הגיעה זמן קצר לאחר שהתפוצצה פרשת מחמד רמדאן, זמר מצרי פופולרי שהצטלם עם עומר אדם ודובאי ובמהרה הפך מסלב לאיש השנוא ביותר במדינה. טועה מי שחושב שמדובר באנקדוטה מוזרה וחריגה, ההפך הוא הנכון - האנקדוטות הללו מבטאות היטב את הרוח הצוננת שנושבת מקהיר. התקשורת המצרית, האינטליגנציה, האיגודים המקצועיים, תנועת ה-BDS החזקה, כל אלה העלו את עניין האנטי-נורמליזציה עם ישראל על נס ולכן כל גילוי של יחסים בין שתי המדינות, ולו התמים ביותר מתקבל תמיד כשערורייה וגורם לסערת רוחות בציבור.
מצרים וישראל משתפות פעולה בתחום הביטחוני, דבר שמתקיים הרחק מהעין הציבורית, גם אם השיתוף הפעולה הזה מתהדק באופן משמעותי בזמן האחרון. גם שיתוף הפעולה בתחום הגז - הסכם הגז עם חברת "דולפינוס" המצרית, שעל פי הפרסומים הזרים מנוהלת על ידי שירותי הבטחון המצריים ופורום הגז החדש בו משתתפת גם ישראל לצד מצרים ומדינות אחרות באגן הים התיכון, איננו מוחשי עבור המצרי הממוצע.
נכון שבמסגרת פורום הגז התנהלו בקהיר מפגשים שבהם נטלו חלק גם שרים ישראלים (יובל שטייניץ), אך קשה לומר שהשיתוף הפעולה בתחום האנרגיה, שכאמור התקיים גם בעבר, שינה את התפיסות ביחס לישראל או גרם להתחממות ביחסים. מבחינת המצרי הממוצע ישראל ממשיכה להיות האויבת הגדולה למרות שנות שלום ארוכות. הסרטים שמאדירים את הניצחון של מצרים במלחמת יום הכיפורים, הסיקור העוין של ישראל בתקשורת המצרית, הסרטים והסדרות עם תוכן אנטי-ישראלי ולעיתים גם אנטישמי ממשיכים להנציח בתודעה המצרית את דימוי השלילי של ישראל והסכנה בהתקרבות אליה.
השאלה המתבקשת היא כיצד באווירה הקשה הזאת יכולה להתקיים פגישה גלויה בין נשיא מצרים לרה"מ הישראלי, דבר שלא קרה כבר כמה שנים בגלל ההתנגדות של הצד המצרי? ואם כן - מה עומד מאחורי זה?
בשלב הנוכחי תאריך הביקור של נתניהו למצרים טרם נקבע, אך גורמים המעורים בפרטים מרמזים על "אווירה טובה ונכונות לפגישה" במסדרונות השלטון בקהיר, דבר חיובי בפני עצמו. לפי מה שפורסם, משלחת של אנשי עסקים ישראלים צפויים להצטרף לראש הממשלה בביקורו הנדיר בארץ הנילוס.
במצרים עוקבים בדריכות אחר תהליך מהיר של נורמליזציה ביחסים בין ישראל למפרציות וחוששים שמא הברית החדשה הזאת תדחק אותם, את חלוצי השלום עם ישראל בעולם הערבי, הצידה. חששות כאלה קיימים גם בירדן, שם קיוו לאורך השנים להיות למגשרת בין ישראל למדינות המפרץ. עכשיו כששיתוף הפעולה בין ישראל לאיחוד נסיכויות המפרץ ובחריין הפך לעניין רשמי, מצרים נאלצת להתמודד עם מציאות חדשה בה ישראל נמצאת במרכזה של ברית אזורית משמעותית, צבאית, מדינית וכלכלית, בעוד שמצרים אינה מאפשרת שום שת"פ עם ישראל מחוץ למסגרות הצבאיות-ביטחוניות. אין תיירות משמעותית (סיני היא היוצאת מן הכלל), כמעט ואין פעילות מסחרית, הסכמי ה-QIZ אינם ממומשים במלואם, ואין שיתוף פעולה אקדמי או חילופים תרבותיים. אין מלחמה, אבל גם אין שלום. גם ישראל לא עשתה עד עכשיו די כדי לשנות את המצב החריג הזה ולהרחיב את שיתופי הפעולה האזרחיים, אלא הצהירה בריש גלי שהיא מעוניינת קודם כל בתיאומים הצבאיים. האם ההלך הרוח הפסיבי-אגרסיבי הקיים עלול להתחלף בהפשרת הקרח ובהתחממות אמיתית?
קהיר בירכה באופן רשמי על הסכמי אברהם בין ירושלים לאבו-דאבי ומנאמה, וכעת היא נמצאת בצומת פרשת דרכים. בתור מקבלת סיוע כלכלי סעודי ואמירתי היא אינה יכולה לבקר או לנגח את ההבנות החדשות שנוצרו בין ישראל לארצות המפרץ. הצטרפות לברית החדשה הזאת גם יכולה להשתלם מאוד למדינה הערבית הגדולה ביותר שמשתוקקת להשקעות, פרוייקטים ומטבע זר. אוכלוסייתה כבר חצתה את הרף של 100 מיליון בני אדם והיא ממשיכה לגדול למרות מאמצי השלטון. הכלכלה המצרית, לעומת זאת, אינה צומחת באותו קצב כדי להדביק את הגידול הטבעי. היתרונות של התקרבות בין קהיר לירושלים והידוק של שיתוף הפעולה האזוריים ודאי ברורים וידועים למקבלי ההחלטות בקהיר. השאלה הגדולה היא האם וכיצד ניתן לעצב את התפיסות הוותיקות והשליליות ביחס לישראל בחברה המצרית שברובה המוחלטת שוללת נורמליזציה עם ישראל.
אין ספק שישראל צריכה להשתמש בחלון ההזדמנויות הנוכחי על מנת להפשיר את היחסים עם שכנתה הגדולה מדרום. יחסים שמושתתים אך ורק על שיתוף פעולה בין צבאות הם אינם יחסי שלום. הפוטנציאל של היחסים עם מצרים (וגם עם ירדן) אינו ממומש וחבל שכך. הגיע הזמן לעשות שלום גם עם מצרים: זה דבר שמגביר את היציבות באזור ואת בטחונה של ישראל.
הכותבת היא מנהלת התוכנית ליחסי ישראל-מזה"ת במיתווים - המכון הישראלי למדיניות חוץ-אזורית. עמיתת מחקר בכירה במכון למדיניות ואסטרטגיה במרכז הבינתחומי הרצליה