האישה היחידה בחדר / אילוסטרציה: אפרת לוי, גלובס
בעוד שבמדינות שונות בעולם, לרבות ארה"ב, מינוי נשים לתפקידים בכירים זה חלק ברור מהמדיניות לצמצום אי השוויון המגדרי, בישראל מדברים ומצהירים על החשיבות למנות נשים, אבל מה קורה ברגע האמת כשיש סוף סוף הזדמנות? עומדים לפנינו שני מבחנים לדוגמה, האחד - משטרת ישראל, ארגון גברי גדול, שלא הצמיח מתוכו נשים שיהיו אופציה טבעית לעמוד בראשו, על אף שאירועי השנים האחרונות בהחלט מבליטים את הבשורה החדשה שמנהיגות של נשים יכולה הייתה להביא איתה להצלחת הארגון. השני - פרקליטות המדינה. ארגון שמתהדר בצדק בכך שהוא מאופיין בנשים בכירות מקצועיות ובעלות ניסיון רב שנים.
התוצאה בשני הגופים האלה ידועה. לגבי מינוי מפכ"ל/ית - המועמדים הם מתוך הגוורדיה הגברית הבכירה והמובנת מאליה. לגבי מינוי פרקליט/ת מדינה - תחום שיש בו כאמור הרבה נשים מתאימות מבפנים ומבחוץ - הומלץ כידוע על מינוי גבר (ואין צורך לחזור כאן על ההתפתחויות לגביו). הנה ברגע האמת - למרות תחום העיסוק המשפטי שמאופיין בהרבה נשים מצויינות - נלקחו בחשבון מעט מידי מועמדות, ואף השופטת מיכל גונן אגמון, מועמדת בולטת ואישה שניסיונה והשגייה המקצועיים והאקדמיים אינם ניתנים לערעור, לא הצליחה לקבל את ההזדמנות.
כך מתברר שברגע האמת, עד שסוף סוף מתפנים תפקידים בכירים, ההצהרות לא מתורגמות למעשים. לגבי משטרת ישראל - אין להתפלא על כך שלא צמחו בתוכה נשים שהגיעו לצמרת - בגוף גברי, שאף הוליד את "פרשת הניצבים" הידועה לשמצה, יורד הסיכוי שנשים מקצועניות יילקחו בחשבון בפיתוח קריירה שמובילה לצמרת לאורך השנים. על רקע זה אף התבטא רה"מ לפני מספר שנים והדגיש דווקא את החשיבות במינוי מפכ"לית.
לגבי משרד המשפטים - סיבה אפשרית היא קיומה של תרבות ארגונית מקצועית, שלא השתחררה עדיין לגמרי "מקודים גבריים היררכיים" - אחרת כיצד יתכן שדווקא לראש הפירמידה לא היו יותר מועמדות? זה יכול בהחלט לעלות בקנה אחד עם הטענות שהועלו בעת האחרונה על שיח לא מכבד, החפצת נשים ופחד להתלונן.
לפני מספר שנים שמעתי הרצאה מפי אורית אדאטו, נציבת שב"ס הראשונה, ששברה את שרשרת מינויי הגברים לתפקיד. היא סיפרה על הביקורת החריפה שנמתחה בשעתו על מינויה ועל הטענות הקשות שעלו על היעדר ניסיונה בתחומי העיסוק של שב"ס. מינויה נתפס בזמנו כהבעת אי אמון בפיקוד הבכיר של השירות.
אכן, לעיתים נשים לא יגיעו בהכרח עם ה"רזומה" הגברי שנבנה בעמל רב במשך שנים רבות לרוב תוך הקרבת חיי המשפחה, ובפרט בתפקידים ביטחוניים. נשים אף פעמים רבות לא יגיעו מתוך המעגל הגברי המקצועי "הטבעי" המרושת והחזק. אך אין זה סוד שרזומה וניסיון רב שנים, ובוודאי רישות ומעמד, לא מעידים בהכרח על היכולות ועל הפוטנציאל להצליח ולהביא רוח חדשה ותפיסת עולם ניהולית רעננה לתפקיד.
בסופו של דבר, אנו נוטים להתהדר בכך שאנו חיים בחברה מודרנית ומתקדמת, ולמרות זאת - בשני מקרה הבוחן - אחד ארגון גברי מובהק, והשני ארגון עם הרבה נשים בכירות - התוצאה היא אותה תוצאה - כשמגיעים לראש הפירמידה - נשים נשארות מחוץ למשחק.
הכותבת היא מנכ"לית שדולת הנשים