שוויון מגדרי / צילום: שאטרסטוק
לפני מספר שבועות התפרסם באחד מהעיתונים מודעה המזמינה תנועות נוער וארגוני נוער בירושלים להגיש הצעות לפרס עבור מיזם בנושא אזרחות טובה. ועדת הפרס כללה ארבעה נציגי ציבור ואף לא אישה אחת.
יש שיאמרו שהדבר מקרי. האומנם?
בשבוע שעבר ציינו את היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים. אם בעבר הסימנים המובהקים היו אלימות פיזית ואלימות מינית, עם השנים התחזקה ההכרה כי אלימות מילולית ואלימות כלכלית הן לא פחות הרסניות ומסוכנות.
לטעמי יש סוג אלימות נוסף המופעל כלפי נשים שאיננו מוכר ככזה ומטבע הדברים גם לא מדובר - לא על-ידי נשים ועל אחת כמה וכמה לא על-ידי גברים.
הכוונה היא לאלימות נגד נשים הפועלות במרחב הציבורי. נהוג לקרוא לזה "תקרת זכוכית". אם נדבק בדימוי, הרי שנשים רבות מוכשרות שהוכיחו את כישוריהן ואת יכולותיהן במרחב הציבורי, יש סיכוי גבוה כי תתקלנה בתקרת זכוכית שהוצבה להן.
מי שתרצה לפרוץ את תקרת הזכוכית, צריכה להשתמש בכוח (שיזכה אותה לרב בכינוי "כוחנית" או "ביצ'ית"), או לחילופין תצטרך להתבונן מבעד לזכוכית הזו בעולם שלם של גברים שמרחפים מעליה. ברצותם יפתחו לה את כיפת הזכוכית, וברצותם יאטמו אותה.
עיון במדד המגדר-אי שוויון מגדרי בישראל לשנת 2019 שהופק על-ידי מכון ון ליר, מצביע כי יש פער ניכר בין החוק המדבר על שוויון נשים בעבודה ושוויון מגדרי. מהדוח עולה כי למרות שקיים פער רק של 5% בעניין רמת ההשכלה בין גברים ונשים, יש פער של 64% בעוצמה הפוליטית והכלכלית לרעת הנשים.
במהלך השנים נתקלתי אינספור פעמים בפער בין האמירות על שוויון מגדרי לבין המציאות בשטח. יותר גופים דורשים שוויון מגדרי אבל רחוקים מלקיים אותו הלכה למעשה.
היחס שיקבל גבר בתפקיד ניהול בכיר מול אישה הנושאת באותו מעמד יבוא לידי ביטוי בהרבה מאוד דרכים: אחד מהבולטים הוא ההקפדה על דיוק בתוארו הרשמי - עניין לכאורה פעוט שמלמד על עולם שלם של פערים ביחס בעיקר של גברים כלפי נשים. ואם נעמוד על זכויותינו, נסתכן באמירות מקטינות.
הדוגמאות הן רבות, אבל למה ללכת רחוק - המוסדות הלאומיים בהן אני מכהנת כחברת הנהלה - מאז כינונה של ההסתדרות הציונית העולמית ב-1897 לא עמדה אף אישה בראש ההסתדרות הציונית העולמית או בראש כל אחד משלושת המוסדות שהתווספו לו עם השנים (הסוכנות היהודית, קק"ל, קרן היסוד). רק לאחרונה מונתה, לראשונה בתולדותיה, אישה לתפקיד מנכ"לית הסוכנות היהודית. 123 שנים ולא נמצאה אף לא אישה ראויה אחת. ואולי ההסבר טמון בכך שבצוות המשא-ומתן שניהל את המגעים הקואליציוניים למוסדות הלאומיים היה כולו על טהרת הגברים.
אם נתסכל על צוותי משא-ומתן פוליטיים או ביטחוניים, נתקשה למצוא בהם נשים, ואם יש, זה בוודאי במספרים רחוקים מחלקנו באוכלוסייה. אגב, תמונת המצב משתנה כשבוחנים נשים בעמדות ניהול בכירות בסקטור הפרטי. שם הן נבחנות על-פי תפוקות ותופסות עוד ועוד תפקידי ניהול.
הכינוי "החינני" שוביניזם על מגוון נטיותיו הוא בעצם ביטוי של אלימות חברתית, תעסוקתית פוליטית כלפי נשים המופעלת על-ידי גברים. אי-הכללת נשים או הכללתן באופן מינורי במוקדי השפעה והחלטה - בין אם היא נעשית מכוח האינרציה או מתוך תפיסת עולם המניחה שהמין הגברי טוב יותר מהמין הנשי - היא התנהגות שמחייבת את כולנו להכיר בה ולקרוא לה בשמה: אלימות. רק כשנכיר בהתנהלות הזו ככזו, נוכל כחברה להבטיח שינוי יסודי ביחס שילוב נשים באופן הראוי במרחב הציבורי.
אין צורך לחמול על נשים כפי שחומלים על בעלי חיים, כפי שראש הממשלה בנימין נתניהו התבטא, אלא יש לפנות להן דרך בהגמוניה הגברית מתוך כבוד והערכה.
הכותבת היא חברת הנהלת ההסתדרות הציונית העולמית