עו"ד רחל זכאי. "מכתב בלי לוגו של רמ"י זה אבי אבות הטומאה" / צילום: כדיה לוי
על תקופת מפא"י העליזה ועל הפתקים של פנחס ספיר, רחל זכאי שמעה מסיפורים. לפתע, לפני כמעט 20 שנה, היא נחשפה למקרה שהזכיר בניחוח שלו את שנות ה-50. זה היה כשכיהנה כיועצת המשפטית של מינהל מקרקעי ישראל (כיום רשות מקרקעי ישראל) ונתקלה לראשונה בסיפור על הבטחה שלטונית שנתן אריאל שרון למיליארדר סמי שמעון. על פי הסיפור, שרון הבטיח לשמעון שאם ירכוש את חברת יכין חקל המפסידה, שרון יאפשר לו להפשיר את הקרקעות בניגוד לנוהלים. רק לפני כשבועיים הסתיים הסיפור, כשבית המשפט העליון קבע כי לא ברור אם ניתנה הבטחה, וגם אם ניתנה - היא ניתנה ללא סמכות.
תמצית העניין: יכין חקל, שמחזיקה בכ-13 אלף דונם, רובם באזור השרון, טענה כי ב-1991, זמן מה לפני ששמעון רכש את החברה, הוא קיבל התחייבות משר הבינוי ויו"ר מועצת מקרקעי ישראל דאז, אריאל שרון, וממנהל מינהל מקרקעי ישראל דאז, גדעון ויתקון, לאחד את תקופות החכירה של כל החוזים שברשותה ולאפשר לה ליזום שינויי ייעוד בלי להשיב את הקרקע כנדרש בחוזי החכירה החדשים.
בתחילת שנות האלפיים עמדו חוזי החכירה של יכין חקל לפני פקיעה (משום שרובם נחתמו במחצית הראשונה של שנות החמישים), והגיע המועד לחתום על חוזים חדשים. אז פנו הנהלת יכין חקל ובאי כוחה להנהלת המינהל ודרשו ממנה לממש את ההבטחה השלטונית שנתן שרון לשמעון. וכך הובא העניין לשולחנה של זכאי.
המסמך לא נמצא
זכאי מספרת כי הסיפור הדהים את הנהלת המינהל דאז, שכן אף אחד לא הכיר את ההבטחה הזו, וגם לא נמצא כל מסמך שיאשר את קיומו. היא קיימה דיונים עם באי כוחה של יכין חקל, במיוחד עם עו"ד דב ויסגלס, שהיה גם מקורבו של שרון, ולא השתכנעה שיש כאן הבטחה שלטונית שיש חובה לממשה.
"נטען, שהייתה הבטחה של שרון לאחד את תקופות החכירה, דבר שנשמע הגיוני, אבל גם שבתקופה השנייה יחולו התנאים מתקופת החכירה הראשונה, כלומר עד 2058. על פי הטענה, יש כאן התחייבות ל-98 שנים, בלי קשר למה שקורה בעולם ובלי קשר לשינויים שיקרו עם המדיניות הקרקעית.
"אני לא אומרת שאסור לעשות דבר כזה, אבל אם עושים אותו, זה צריך להיות ברחל בתך הקטנה ועל ידי מי שהוסמך לכך", אומרת זכאי. "מעבר לפגישה שהם טענו שהתקיימה, הייתה גם התכתבות עם מי שהיה מנהל רמ"י ב-1991 גדעון ויתקון ועם מי שמונה למנהל רמ"י ב-1992, מיקי ורדי. משני המכתבים אי אפשר היה ללמוד על התחייבויות חד-משמעיות שניתנו.
"במכתב יותר מאוחר של ורדי מ-1993 נאמר שכל ההתחייבויות שסוכמו עם ויתקון ועם שרון יכובדו במלואן על ידי רמ"י אבל הובא מכתב שהודפס ללא הלוגו של רמ"י. המכתב מעולם לא נמצא ברמ"י ולא אותר בשום דרך במשרדי רמ"י". ורדי הסביר בזמנו כי המכתב נכתב, ככל הנראה, בתקופה של שביתה במינהל, וזו הסיבה לכך שלא הופיע על דף רשמי של המינהל ואף לא תויק.
"גם בית המשפט המחוזי וגם העליון בחנו את מסכת העובדות והגיעו למסקנה שלא קמה הבטחה שלטונית, כי עם כל הכבוד לאריק שרון, הוא היה יו"ר מועצת מקרקעי ישראל, אבל מי שמוסמך היה לקבל החלטות כאלה הייתה המועצה ולא היו"ר. כלומר זה לא היה במסגרת סמכותו", אומרת זכאי.
"בחוות הדעת מ-2004 ציינתי כי איננו יכולים לפטור את עצמנו מלתהות על אופן התנהלות הדברים, שלפיהן מנהל המינהל לא שיתף את בכירי הנהלתו לגבי הסכמות שאליהן הגיע עם החברה. גם הבעתי תמיהות כיצד לא נמצאים מכתבים מהותיים בעניין במשרדי רמ"י. זה אבי אבות הטומאה. ולכן חשוב מה שכתבה דפנה ברק-ארז בפסק הדין בעליון".
ואכן השופטת סיכמה את פסק דינה במילים: "קשה לסיים את כתיבת פסק הדין בלי להביע חוסר נחת מכך שהדיון בהתחייבויות הנוגעות למקרקעי המדינה נדרש לפגישות, מכתבים וחילופי דברים שלא נעשו במתכונת הפורמלית שניתן היה לצפות לה. יש הרואים בעמידה על הליך קבלת החלטות מסודר ופורמלי משום ‘בירוקרטיה’ מכבידה. אולם, למעשה, המקרה שבפנינו מלמד כי ההקפדה הפורמלית בעניינים מסוג זה, הנוגעים לנכסי ציבור בהיקפים משמעותיים ביותר, היא תמיד לטובת העניין. היא ודאי חשובה מבחינת האינטרס הציבורי. היא חשובה לא פחות מבחינת משקיעים, אשר יכולים לדעת בדרך זו על מה ניתן לסמוך ועל מה כדאי שלא לסמוך".
בג"ץ הקשת המזרחית
איך סיפור מפא"יניקי כזה יכול היה להתקיים בשנות ה־90 והאלפיים?
"אלה היו שנים של בוננזה, שהסתיימו בסוף עם בג"ץ הקשת המזרחית. באותן שנים ניתן פיצוי נדיב מאוד לחקלאים, ולא הסתפקו במה שהתחייב מהחוזים על השבת קרקע חקלאית. התחילו עם זה ב-1994 בערך. אנחנו מדברים על קצת קודם, אבל האווירה כבר הייתה".
אווירה מיטיבה עם חקלאים ועם מחזיקי קרקעות חקלאיות?
"כן. הייתה אז העלייה מברית המועצות והצטרכו המון קרקע כדי להקים עבורם שיכונים. שרון חשב שאפשר לעשות WIN-WIN - באותן שנים הייתה קריסה של המשק המושבי והקיבוצי, היה ברור שלא ניתן לתת להם כסף מהמדינה כי לא היה גרוש, ואז מצאו פתרון נהדר - החקלאים ישיבו את הקרקע ומשום שהמדינה צריכה את הקרקעות, ניתן להם פיצויים מוגדלים שמביאים בחשבון את שינויי הייעוד, למרות שלפי החוזים החקלאיים צריך להשיב את הקרקע ולקבל פיצוי חקלאי. זו הייתה האווירה של אותן שנים".