אישי: בן 50, נשוי ואב לשלושה, גר ברמת גן
מקצועי: יו"ר תנועת הצופים, הבעלים של חברת אמירז והמנכ"ל שלה
אני: יזם ואקטיביסט בנשמה. חולם, מגשים ועוזר לאחרים להגשים את החלומות שלהם.
משפחה: אמא כילדה ברחה עם משפחתה מרוסיה לפני מלחמת העולם השנייה. הם הגיעו ליפו והשתלטו על דירה ריקה מעל ד"ר שקשוקה. אבא, שהיה נהג ב"מוניות יצהל" של ההסתדרות והסיע את גולדה וירוחם משל, העביר את המשפחה ל"שיכוני גולדה" בקריית שלום.
המשפחה שלו מפולין. סבא רבא שלי, ממקימי בני ברק, הגיע לכאן בשנות ה-20. סבא היה מזכיר העירייה 45 שנים. הוריי נפגשו כשלמדו במקווה ישראל, וגרו בבני ברק. אבא עסק בנדל"ן ואמא הייתה מורה.
ילדות: בבני ברק היפה, עם הכיפות הסרוגות, מפד"ל של פעם, אף שלא היינו דתיים. אמא שמרה שלא אתדרדר לפשע. כשבכיתה ד’ לא קיבלו אותנו לצופי רמת גן, בתירוץ שאין מקום כי אנחנו מבני ברק, היא הפכה עולמות עד שזה קרה. הלימודים לא היו חשובים לי, רק הצופים.
צופים 1: הצילו את חיי. רוב חבריי לכיתה היו מפרדס כץ כשהייתה מעברה מתפתחת, הפכו לעבריינים וגמרו בכלא או בבית קברות. אני - נשאבתי לפעילות, הייתי בכל תפקיד אפשרי וגם כשהתגייסתי לשירות בממר"ם, הצופים יותר עניינו אותי. אחרי השחרור ריכזתי את שבט צופי גבעתיים, ובהמשך את שבט ר"ג ומרכז הנהגה.
אפרת: אשתי, סנמכ"לית משאבי אנוש בדלתא גליל. למדה יעוץ ארגוני ושפות, מהחכמות האלה שהכול בא להן בקלות. אנחנו יחד מכיתה א’. מתישהו נפרדנו, ובגיל 26, באופן מקרי, שכנה סיפרה לי שהיא באה לבקר אותה. השארתי פתק על הדלת: "אפרת, לפני שאת עולה תדפקי על הדלת". היא נכנסה, וכעבור שלושה חודשים התחתנו. יש לנו שלושה ילדים ואנחנו גרים ברמת גן.
אמירז תמם: הקמתי עם אחי אמיר חברה ליזמות נדל"ן. אני אחראי על החוזים, ההסכמים, אדמיניסטרציה, מו"מ ורכישות, ואחי על הביצוע. בנינו בנייני בוטיק לאלפיון העליון ולפני שבע שנים התחלנו לרכוש קרקעות ובניינים לתמ"א. אנו נמצאים בעיצומו של פרויקט ענקי של תמ"א חיזוק בקריית אונו.
מערכת התראה במעברי חציה: מיזם בשיתוף חברה ישראלית בינלאומית שקשורה לדרכים והגנות, שבעוד שנה יפרוץ לשוק. מדובר במערכת חכמה שמותקנת במעברי חציה ומתריעה לנהגים שבמרחק של 150 מטרים יש הולך רגל. התחלנו לעבוד עליה לפני ארבע שנים וכ-120 מערכות כבר פרוסות בהצלחה בהונגריה.
צופים 2: 10 שנים הייתי מחוץ לתנועה וכשב-2003 התקשר אליי מישהו וביקש שאחליף אותו כראש שבט ברמת גן, הסכמתי. הצופים זורמים בגופי, לכל ילד מגיע להיות בתנועה שהיא בית ולספוג ערכים כדי להפוך את החברה שלנו לטובה יותר. אחרי 6 שנים כראש שבט ר"ג מוניתי לראש הנהגת ר"ג.
לפני שנה וחצי נבחרתי ליו"ר התנועה, שמונה כ-100 אלף חניכים, ב-240 שבטים מדן ועד אילת, ו-600 מתנדבים. מבחינתי, זה אומר לקום וללכת לישון עם הצופים, בעיקר בתקופת הקורונה, לעבוד מול משרדי הממשלה ומול הרשויות המקומיות, שהן פרטנר חשוב ולדאוג שהמערכת תעבוד. יש לנו פעילויות לחניכים עם צרכים מיוחדים, צופי ים, צופי שב"א בני העדה האתיופית, שנת שירות, גרעיני נח"ל, 25 שבטים בצפון אמריקה ואנחנו מעלים לארץ 30 חיילים בודדים כל שנה.
תקציב: ביולי יצאנו למחאה ארצית כי במעבר של האחריות עלינו בין משרד החינוך להשכלה הגבוהה נעלמו תקציבים גדולים וייבשו אותנו. אנחנו מתוקצבים ב-18 מיליון שקל בשנה, לא כולל תשלומי הורים: 10% מהתקציב מגיע מהממשלה, 20% מהרשויות המקומיות ו-70% נופלים על ההורים, כשעלות פעילות שנתית של כל ילד עומדת על כ-2,200 שקל. רוב הכסף כבר עבר, אבל עדיין יש מאבקים שקטים.
קורונה: בתחילת המשבר הצענו להיות אלטרנטיבה לסגירת בתי הספר ולקלוט את הילדים ולצערי זה לא צלח, אבל מודל הקפסולות שהצענו אז מיושם במלואו במערכת החינוך. רק לאחרונה קיבלנו היתר לשוב לפעילות מלאה אחרי שתקופה ארוכה עבדנו במתווה התנדבות מאושר מול רוב הרשויות המקומיות. כרגע רשומים כ-60 אלף חניכים, קצת יותר ממחצית מהתקופה המקבילה.
פנאי: מבשל בלי הפסקה.
תפיסת עתיד: אמשיך ככל שיזדקקו לי. התנועה חזקה ותשרוד את המשבר כי היא מתבססת על שדרת אנשים מחויבים.
