מועצת העיתונות / קרדיט: אתר המועצה
מועצת העיתונות היא גוף מוזר. הוא נחשב למוסד חשוב, מכובד עתיר זכויות, עם היסטוריה ארוכה של מאבקים למען חופש העיתונות והאתיקה המקצועית של התקשורת. ראשי מועצת העיתונות היו תמיד אישים ומשפטנים מובילים, שכיהנו בהתנדבות במוסד הזה, ביניהם נשיא בית המשפט העליון יצחק אולשן, שר המשפטים חיים צדוק, היועץ המשפטי לממשלה ושופט העליון פרופ' יצחק זמיר ומשפטנים כמו ד"ר יהושע רוטנשטרייך ופרופ' מוטה קרמניצר.
מאז 2006 מכהנת בתפקיד שופטת בית המשפט העליון לשעבר דליה דורנר, שלה זכויות רבות כלוחמת למען חופש הביטוי. המועצה מתיימרת לייצג את העיתונות הישראלית כולה מול השלטון וכלפי הציבור, אך למעשה בעשרות השנים האחרונות, רבים מגופי התקשורת בישראל אינם חברים בה.
המועצה מנסחת את כללי האתיקה המקצועית של התקשורת ומפעילה בית דין מנומנם לאתיקה (שאני משמש לעתים אב בית דין בו), אך לא מהווה כבר שנים רבות גורם משמעותי בתחום התקשורת. למעשה, העיתונאים, העורכים ובעלי גופי התקשורת לא סופרים אותה. הציבור הרחב בקושי זוכר את קיומה ולא תולה בה תקוות גדולות.
למועצה יש תקציב דל וזעום, בעלי התפקידים בה הם מתנדבים, אין לה שיניים וסמכות של ממש בתחום התקשורת והעיתונות, וגם סמכותה המוסרית והערכית נמצאת בשחיקה גדולה, כמו גם משקלה הציבורי מול השלטון והפוליטיקאים.
מאז קמה המועצה בשנת 1963, עולם התקשורת השתנה והתהפך כמה פעמים, ודאי בשנים האחרונות כאשר התקשורת משנה את פניה, אמצעי התקשורת השונים ממלאים תפקידים חדשים, והרשתות החברתיות מהוות במה בולטת וממלאות תפקיד של ממש גם בזירה המקצועית של העיתונות.
העיתונות מחפשת את מקומה בעידן החדש
מקצוע העיתונות נמצא בשינוי ובמשבר אמון מתמשך מול הציבור ומחפש את מקומו בעידן החדש. מצד אחד גורמים רבים פועלים בזירה התקשורתית, והיא היום פתוחה וזמינה לכל; ומצד שני קיים מחסור גדול במידע אמין ומדויק שזוכה לאמון הציבור, בדיווח ופרשנות ענייניים, בתחקירים רציניים ובערכים כמו הגינות ואחריות תקשורתית.
דווקא בימים אלה של פייק ניוז ועובדות אלטרנטיביות, כאשר הציבור מבולבל לחלוטין בשאלה מיהו עיתונאי ומהי עיתונות, ואיך מקבלים תמונת מציאות אמינה, דווקא בימים אלה נמצאת העיתונות עצמה במשבר פנימי, כלכלי וגם ערכי, במחלוקות ובסכסוכים עסקיים ופוליטיים, שקורעים אותה מבפנים ומחלישים את עמידתה מול הציבור כגורם מקצועי ואמין. בעיני ציבור רחב התקשורת היא אויב, והעיתונאים אינם ראויים להערכה או לאמון.
ייתכן כי תמו הימים שהתקשורת יכלה להתאחד סביב המדורה המשותפת של ערכי חופש העיתונות והאתיקה המקצועית של התקשורת. אם כך הדבר, אין עוד מקום למועצת העיתונות, ומוטב שתסיים את דרכה ולא תפזר אשליות על אתוס מקצועי שנגמר.
מאידך, אם העיתונות המקצועית חפצת חיים ורוצה לבדל את עצמה מכל גולש או צייצן שמפרסם בדיחות או קללות ברשתות החברתיות, אזי הגיע הזמן להתאחד מחדש סביב הרעיון של מוסד ציבורי שמייצג את המשותף ואת הראוי במקצוע העיתונות.
סביב הרעיון הזה, של "רשות רביעית" או "כלב השמירה של הדמוקרטיה", ניתן אולי לאחד את התקשורת כולה, את חברות החדשות של ערוצי השידור, את קבוצת "ידיעות אחרונות" ואת כלי התקשורת החדשים באינטרנט. כולם צריכים להיות בפנים, על בסיס מוסכם, עם ייצוג הולם ועם אנשי מקצוע מעולים וגם ניהול שקוף ומקצועי.
יש הרבה מה לעשות במאבק בפייק ניוז, בחידוש אמון הציבור בתקשורת המקצועית ובהתייחסות רצינית לאתיקה מקצועית שמבדלת את אנשי המקצוע בתחום מכל אחד אחר. חופש הביטוי הוא של כולם, אבל יש מקום מיוחד לתפקידה המקצועי של התקשורת.
מועצת העיתונות יכולה וצריכה להיות מקום מרכזי ושחקן מוביל בתהליך הזה, שחשוב לא רק לעיתונאים ולבעלים של התקשורת, אלא גם לדמוקרטיה הישראלית ולציבור הישראלי כולו.
הכותב הוא מומחה למשפט ותקשורת, לשעבר יועץ משפטי במועצת העיתונות ואב בית דין בבית הדין לאתיקה של המועצה