הגברים עושים קופה על חשבון הנשים, בחסות חברות הביטוח
עד שנת 2000 התבססו התחשיבים שעל פיהם נעשו ביטוחי מנהלים, על אפליה לרעת נשים, שזכתה, ועודנה זוכה, לתמיכת כל רשויות השלטון. אם שוק ביטוחי המנהלים איננו תחרותי, משמעות האפליה היא התעשרות בלתי מוצדקת של חברות הביטוח, וככל שהוא תחרותי, משמעות הדבר היא שמאות אלפי גברים ממשיכים, וימשיכו עד אחרית ימיהם, לקחת סכומי כסף גדולים מן הנשים שנכנסו בשנים ההן לביטוח מנהלים. מאמי, מאשתי ומאחיותיי נלקחו במרוצת השנים תשלומים עודפים, שיתחלקו ביני, בין גברים אחרים ובין חברות הביטוח. כיצד פועל המנגנון המאפשר זאת?
ביטוחי המנהלים כוללים, בין השאר, שני רכיבים: פנסיה וביטוח (שמכונה גם "ריסק", משום שהוא נועד לכסות סיכון). הפרשות לפנסיה הן תשלומים שנועדו להבטיח את הקצבאות המתקבלות על ידי עובד לאחר פרישתו מעבודה, ואילו רכיב הביטוח נועד להבטיח תשלום חד פעמי במקרה של אובדן כושר העבודה או פטירה לפני הפרישה.
תוחלת החיים של נשים היא גבוהה משל גברים, ולכך צריכה להיות השפעה על שני הרכיבים האלה. אשר לפנסיה, גובה הקצבאות של נשים לאחר פרישה נמוך משל גברים, משום שהקצבאות מחושבות כך שהחיסכון שהנשים צברו בתקופת התעסוקה יכסה את התשלומים שהן תקבלנה מחברת הביטוח לאחר פרישתן ביתרת תוחלת החיים שלהן, ולכן אותו סכום צריך לכסות קצבאות שישולמו לאורך תקופה ארוכה יותר.
לכאורה, הצד המשלים, הסימטרי, לקביעה הזו צריך היה להיות שהתשלומים שהנשים משלמות על ביטוח (ריסק) יהיו נמוכים יותר, או שהעודף של פרמיות ביטוח החיים שהן משלמות יועבר להגדלת תשלומי הביטוח או קצבאות הפנסיה הנמוכות שלהן. אם הסיכוי שהן ימותו לפני היציאה לפנסיה נמוך יותר, סביר לדרוש מהן פרמיה נמוכה יותר, או לחלופין להגדיל את סכומי הביטוח במקרה שיהיה צורך לממש אותו.
אף על פי כן, לגבי פוליסות שנפתחו עד שנת 2000 נקבע אחרת: הנשים חויבו באותה פרמיה בשל ביטוח, אך ההפרשות שלהן לפנסיה העניקו להן קצבה נמוכה יותר, בהתאמה לתוחלת חייהן הארוכה. במילים אחרות: הסדרי הביטוח שהתגבשו באותן שנים, מתחשבים בעובדה שלנשים יש תוחלת חיים ארוכה יותר, כאשר ההתחשבות בכך פועלת לרעת הנשים, אבל מתעלמים מן הנתון הזה, כאשר הוא פועל לטובתן של הנשים.
מי אחראי לעוול?
מי אחראי לעוול? לטעמי זהו המחוקק, בראש ובראשונה, אבל לא זה המקום לדון בשאלה המוסדית. כל אחת משלש זרועות השלטון הייתה מעורבת בנושא זה, והשאלה ממי מהן ניתן היה לצפות שתנהג אחרת מצריכה דיון מפורט יותר. הנושא נדון בוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת, אבל חקיקה לא התערבה בו. הממשלה, ובמיוחד הרגולטור השבוי שלה לענייני ביטוח, תמכה בכל השנים בהסדר המפלה. בית הדין הארצי לעבודה דחה תובענה ייצוגית של נשים בנושא הזה, בית המשפט העליון פסק שהוא בוחר שלא להתערב בשיקול הדעת של בית הדין הארצי לעבודה, במיוחד לאור עמדת המפקח על הביטוח, ולאחרונה נדחתה סופית בקשה לדיון נוסף בעניין זה (דנג"ץ 4351/20).
חברות הביטוח ניסו בתחילה להצדיק את האפליה, בטענה כי התשלומים המיועדים לביטוח (ריסק) נמוכים מן הסכומים המיועדים להפרשות פנסיוניות, וכי לכן ניתן - משום מה - להקל ראש בלקיחת מאות מיליוני שקלים מנשים והעברתם לגברים ולחברות ביטוח. הטיעון הזה לווה בטענה נורמטיבית צינית משהו, שלפיה עצם יצירת תעריך ביטוח נפרד לנשים ולגברים היא בעייתית, וכי על כן ניתן לסבול אותה רק בסכומי הפנסיה הגבוהים יחסית (כשהיא פועלת לרעת נשים), אך לא באשר לסכומי ביטוח הריסק הנמוכים יותר (כשהיא פועלת לטובתן). לבסוף, חברות הביטוח העלו טענה, שהתקבלה בבית המשפט, כי אין די נתונים אמפיריים המצביעים על הפער בין סכנת פטירת גבר לפני גיל הפרישה וסכנת פטירתה של אישה עד לגיל זה. כדי לבדוק את הטענה, מוזמנות הקוראות לפתוח את לוחות התמותה שבאתר הלמ"ס, ולראות כי סיכויה של אישה ישראלית ללכת לבית עולמה עד גיל 62, למשל, הוא 5.068%, בעוד סיכוייו של גבר הם 8.894%, כלומר, סיכויה של חברת הביטוח לשלם לו ביטוח חיים בגיל זה גבוהים ב75% מסיכויה לשלם ביטוח חיים לאישה.
מכל בחינה מוסרית, איסור גזל הוא "לאו הניתק לעשה", כלומר, כזה שהפרתו יוצר חובה לתיקון המצב. מה שנלקח שלא בצדק, חובה להשיבו לבעליו. הממשלה תמכה באפליה, ובתי המשפט לא הצליחו לתקן את העוול, אך המחוקק עדיין יכול לעשות לא מעט. אני מקווה שבכנסת ה-24 יימצאו המחוקקות והמחוקקים שישכילו לרפא את הפגם הנמשך.
הכותב הוא רקטור המרכז האקדמי פרס
