עו"ד דנה מיטב-דוד / צילום: איל יצהר
אישי: בת 44, נשואה ואם לשלושה, גרה בכפר אוריה.
מקצועי: מהחודש מנכ"לית שדולת הנשים.
אני: מחברת רגש ומעשה, אנליטית עם חוש צדק ורוך.
משפחה: אמא נצר למשפחת אהרונוב הבוכרית שחיה דורות בירושלים. הצד של אבא עברו בבולגריה את מלחמת העולם השנייה ותמיד סיפרו איך המלך בוריס שמר על היהודים ולכן הם לא היו בגטאות. סבא וסבתא עלו מבולגריה עם קום המדינה באוניית המעפילים "מודיקה" כשאבא היה בן שנתיים והתיישבו בירושלים. סבא עבד בזגגות. ההורים נפגשו בעיר, אבא עבד בתעשייה הצבאית ואמא ניהלה מחלקה בסניף של בנק לאומי.
ילדות: בקטמון הישנה בירושלים, משפחה מסורתית. למדתי מתמטיקה וכימיה בתיכון "בית חינוך", ופסנתר באקדמיה למוזיקה, וגם רקדתי בלט. מגיל צעיר כתבתי והלחנתי שירים. כשהייתי קטנה התערבתי תמיד בשיחות של המבוגרים, הייתה לי דעה ורדפתי צדק, ותמיד אמרו לי שמתאים לי להיות עורכת דין.
יתמות: הקשר ביני לבין אמא היה חזק, אני דומה לה חיצונית וממשיכה את דרכה בעולם. היא הייתה אישה עוצמתית, עם חשיבה בהירה, שתמיד רצו לשמוע את דעתה. כשהייתי בת 12 מצאו לה גוש בשד. הרופאים אמרו שמזל שזה קטן, והיא עברה ניתוח והקרנות, אבל כל שנה הסרטן עבר למקום אחר בגוף.
יש לי זיכרונות קשים מלילות שבהם שמעתי אותה נאנחת מכאב. הייתי קמה מהמיטה, עוזרת לה, חוזרת לישון ושוב שומעת אותה סובלת. המשכתי להיות תלמידה טובה והפכתי לילדה עצובה ומכונסת בעצמי. כשהייתי בת 15, המחלה התפשטה בגוף של אמא והיא אושפזה. יום אחד לקחו אותי באמצע הלימודים לבית חולים ואמרו לי שהיא נפטרה. היא הייתה בת 45, מבוגרת בשנה מגילי היום. באותו היום איבדתי את יכולת ההלחנה - הצלילים שבתוכי נעלמו.
ריפוי: לפני ארבע שנים הוצאתי את ספר השירים "לאחוז בכוס מים" ובמהלך כתיבתו עברתי תהליך של ריפוי. יצאתי במופע משלי בשם "מתפרץ האור" עם שני נגנים, שבו שרתי שירים שכתבתי והלחנתי, סיפרתי על עצמי ועל אמא, הקראתי שירים מהספר, ואנשים יצאו ממנו מועצמים. בשנה האחרונה התחלתי ללמוד במכללה למוזיקה BPM ואני עומדת להוציא אלבום שנקרא "מסירה את האיפור".
שי: בעלי, נפגשנו בצבא. הוא היה דתי ותל אביבי, ואני חילונית וירושלמית. מצאנו את דרך האמצע לנהל את החיים המשותפים. אנחנו שומרים מסורת, אבל נוסעים בשבת. יש לנו שלושה ילדים ואנחנו גרים בכפר אוריה, באמצע הדרך בין ת"א לירושלים.
קריירה: אחרי השחרור מהצבא והטיול במזרח, התקבלתי ללימודי תואר מורחב בפסיכולוגיה ומשפטים. הייתי עוזרת מחקר, התמחיתי בפרקליטות מחוז ירושלים, אבל חסר לי הצד הרגשי. חשבתי על דיני עבודה או משפחה, עבדתי בשוק הפרטי, וילדתי ואז נפתח מכרז לעוזרים משפטיים לשופטים בשירות המדינה. הגעתי לראיון בבית הדין לעבודה עם תינוקת במנשא, והשופטת רונית רוזנפלד אהבה את זה, וכנראה גם אותי, והתקבלתי. בעבודה לצידה אחר כך גם בבית המשפט המחוזי, היא חשפה אותי לדיני עבודה וזכויות עובדים.
נציבות המדינה: התחלתי כעו"ד במחלקה המשפטית, בהמשך ניהלתי צוות וכשהתפנה תפקיד הממונה על המגדר בנציבות המדינה מילאתי אותו במקביל. ואז קיבלתי באופן זמני את ניהול האגף לשוויון מגדרי וקידום נשים כשהמנהלת יצאה לחל"ת. אחרי שנתיים הקמתי יחידה חדשה באגף בחינות ומכרזים, שעוסקת בגיוס ומיון עובדים.
שדולת הנשים: לובי לשינוי חברתי ולקידום זכויות נשים, פעילות חקיקה ויוזמות כמו חנינה לשורדות זנות שפשעו, שהיינו בין היוזמות שלה. כשראיתי שמחפשים מנכ"לית, לקחתי חל"ת לשנה, הגשתי מועמדות, נבחרתי ונכנסתי לתפקיד לפני שלושה שבועות. האם אני פמיניסטית? תפיסה פמיניסטית היא נרכשת ואני נחשפתי אליה דרך אמא שלי. מגדר חולש על כל תחומי החיים ולכן התפקיד שלנו קריטי. אלה שאומרים שאנחנו נודניקיות לא מרגשים אותנו, כי חלק מהעבודה שלנו היא לבקר את הקיים וזה לא תמיד נעים.
קורונה: בהתחלה חשבנו שזה נגיף פמיניסטי, הזדמנות לעשות איזון בין עבודה לבית, אבל בפועל, נשים היו צריכות לאזן הפעם הפוך, בין הבית לעבודה, לטפל בענייני הילדים והבית, וגם העבודה, והיו מעסיקים שהתקשו מול זה. בקווים שאנחנו מפעילות יש הרבה שיח על זה.
תפיסת עתיד: רוצה לשנות ולהמשיך לבטא את קולי.