"נורמלי". להסניף את העוגה, ולהשאיר אותה שלמה / צילום: יואב קב, באדיבות - HOT
באחד מרגעי האימה בפרק הראשון של הסדרה "נורמלי" (הוט VOD) הגיבור, נועם אשכנזי, לוחץ על קונטרול A, ואז על Delete. המסך מולו נותר ריק. הוא התחיל את הערב עם 468 מילה, כשעוד אפילו לא היה נורא מאוחר, ועכשיו השמש כבר מתחילה לעלות, איתה יחלוף גם הדדליין, ולו אין אפילו קצה של טור להגיש לעורך. סיוט.
לכל מי שניסה פעם לכתוב טור שבועי, או בכלל לכתוב על בסיס מקצועי תחת זמן קצוב, קשה מול המסך הריק, אבל לנועם אשכנזי, הלוא הוא ליאור דיין - יוצר הסדרה, בגילומו המבריק של רועי ניק - קשה יותר.
כן, אני יודע, סדרה על קשייו של ליאור דיין - זה נשמע כמו עוד פרק בסאגה הבלתי נגמרת של המשפחה בכלל, ושלו בפרט, ולמי יש כוח עכשיו, והאם לא נאמר כבר הכול? אבל איכשהו, דיין הצליח (יחד עם היוצר השותף, אסף קורמן) להסניף את העוגה הזאת ולהשאיר אותה שלמה: אף שחומרי הגלם שלה מכילים שוב את המסלול המוכר של חייו, כולל ההתמכרות לריטלין, האשפוז במחלקה הפסיכיאטרית וכן הלאה - כשטועמים את מה שיצא מתקבלת סדרה שהיא לא רק משעשעת ומהנה לצפייה, אלא גם מרגשת ונוגעת ללב.
קחו למשל את המפגש של נועם עם אמו. הגימיק כאן הוא שאת האמא מגלמת קרוליין לנגפורד, אמו של דיין במציאות, אבל לא רק שהתוצאה רחוקה מלהיות קלישאתית או סכרינית, בשיאה היא - בהעדר מילה אחרת - מצמררת. "אני הייתי לבד, ואני הייתי ילדה!", היא אומרת לו בעיניים דומעות בסופו של כתב ההגנה שלה, שמה לעשות - חלק מעוצמתו נובע גם מכך שאנחנו מכירים את הסיפור האמיתי שעומד מאחוריו. ונועם, שכבר מתקרב לסיומו של הליך ההחלמה ולשחרור מהמחלקה, רק עונה לה בקול שקט את מה שכאילו רק עכשיו באמת חִלחל להכרתו: "לא, אני הייתי הילד. את היית האמא".
מאביו של דיין במציאות נבצרה ההשתתפות בסדרה מסיבות מובנות, ומי שמגלם כאן בהצלחה את דמותו, אודי (שמו האמיתי של אחיו של אסי), הוא רמי הויברגר. גם איתו סוגר דיין את החשבון בכישרון - בתחילת הסדרה הוא מצטייר כמבוגר האחראי בחייו, ועם התקדמותה הוא נחשף במלוא כוח ההרס שלו - ובאופן שמצליח להתרחק מספיק מהפן הרכילותי, ולהתקרב מספיק לנקודות שנוגעות גם בצופה שלא נולד למי שכתב את "גבעת חלפון". כולנו היינו רוצים להבין מה בדיוק קרה שם עם ההורים שלנו כשהיינו ילדים, אצל נועם אשכנזי זה פשוט קשה יותר.
וזה אולי חלק מההסבר לכך שהמתכון של הסדרה עובד כנגד כל הציפיות. לא צריך לעסוק דווקא בכתיבה כדי להתחבר ללחץ מאיזשהו דדליין, או תאריך תפוגה, שלא מפסיק לרחף מעליך בשעה ששק של ציפיות מושך אותך כל הזמן למטה. לא צריך להתאשפז במחלקה סגורה כדי לרצות בכל מאודך להיות חלק מהחברה וגם להירתע ממנה בו זמנית. לכולנו קשה להיות נורמליים, לנועם אשכנזי זה פשוט קשה יותר.