להפסיק את הפגיעה בילדים / צילום: שאטרסטוק
"אבל הוא כל כך אוהב אותך איך הוא יכול לעשות כזה דבר תגידי לי את נורמאלית?!"
"אז אם הוא היה עושה לך דברים כאלו למה לא באת ואמרת כשהיית יכולה? למה לא התנגדת?"
משפטים אלה לקוחים מתוך עדויות שנכתבו אל הוועדה הציבורית לשינוי מדיניות ביחס לפגיעות מיניות בתקופת הילדות, ועדה אשר הוקמה בספטמבר 2020 בהובלת בית הספר לעבודה סוציאלית ע"ש בוב שאפל באוניברסיטת תל אביב ומכון חרוב. הוועדה תתמקד בלמידת החוויות של מי שעברו פגיעה מינית בתקופת הילדות ומושתתת על התפיסה כי תהליך משמעותי ליצירת שינוי חייב להתבסס בראש ובראשונה על חוויות החיים של מי שנפגעו בילדותם/ן. סיפורי החיים של מי שעבר/ה פגיעה בילדות מכילים מידע, ידע ותובנות שאינם נמצאים בספרות המקצועית ובמקורות המידע הקיימים. 250 עדויות כתובות אשר נשלחו אל חברי הועדה תוך חודשיים בלבד מספרות את הסיפור שאף אחד לא רוצה לשמוע.
מי בכלל רוצה לשמוע או לקרוא על פגיעות מיניות בילדים? הרי האוטומט של כולנו הוא לומר "זה כל כך נדיר, קורה כל כך מעט ורק לילדים ההם.. מה זה בכלל קשור אלינו?". אז התבוננות כואבת בנתונים מהארץ ומהעולם מחדדת בפנינו שפגיעה מינית היא לא פחות ממגיפה ומסכנת ילדים רבים מהקשרי חיים שונים במדינת ישראל. בצער רב ניתן לומר כי איננו מצליחים לספק לילדים הגנה ראויה מפני פגיעות מיניות וסיבה אחת לכך טמונה בתפיסות מוטעות וסטריאוטיפים קיימים ביחס לפגיעה מינית בילדים.
על איזה סטראוטיפים ותפיסות מוטעות מדובר? למשל שפגיעה מינית מתרחשת תמיד תוך הפעלת כוח ואיומים מצד הפוגע. אך לרוב ילדים נפגעים על ידי דמויות משמעותיות בחייהם באירועים מתמשכים ורב פעמיים בהם הפוגעים משקיעים משאבים רבים ביצירת אשליה של אהבה ויחסים משמעותיים עבור הילד הנפגע. ואז? אז יש ילד ממולכד בתוך מערכת יחסים פוגענית ומכלה ופוגע שממשיך לפגוע בילד ללא משים. המידע החשוב הזה מתבסס על שורה של מחקרים שבחנו את סוגיית הדינאמיקה של הפגיעה בקרב הנפגעים עצמם מה שמחדד את החשיבות המרכזית של שימת הקול של הנפגעים במרכז.
כשעוצרים ומקשיבים לנפגעים ולנפגעות מגלים שהציפייה החברתית של "לחם" או "ברח" (fight or flight) נוכח איום, כלל לא רלוונטית בנושא של פגיעות מיניות. ילדים שמנסים לשרוד מציאות חיים פוגענית שכזו יטו לקפוא או ינסו לרצות את הפוגע כדי לשרוד את הפגיעה - התנהגות שהרבה פעמים עשויה לגרור שאלות ביקורתיות מצד החברה והנחות מוטעות כי הילד "שיתף פעולה". ביקורת זו מחריפה את תפיסתם העצמית השלילית של הילדים הנפגעים. התפיסה העצמית של הנפגעים הינה מרכזית בהבנת ההשלכות של הפגיעה ולכן המשמעות היא אדירה- ככל שילד שנפגע יחווה תחושות קשות יותר של אשמה ובושה ההשלכות של הפגיעה תהיינה הרסניות יותר (מצב נפשי, מצב בריאותי ועוד). בושה ואשמה זה לגמרי באחריותה של חברה מוסרית.
חברה מוסרית צריכה בראש ובראשונה לעצור ולהבין שנעשות פה עוולות כלפי ילדים וילדות, כל יום, ולפעול על מנת לתקן את העוולות. להקשיב לנפגעים ולנפגעות ולצאת יחד למסע של שינוי השיח החברתי הציבורי וכן שינוי מדיניות בנושא. השינוי הזה נדרש.
כי אם אדם נכנס לבית וחושש לגנוב את הרכב אך אותו חשש לא עובר בו כשהוא נכנס לחדרה של ילדה ואונס אותה במיטתה- זה הזמן עבורנו להבין שנכשלנו.
אם ילדים שמנסים לשרוד מציאות חיים קשה מנסים ללמוד מה קורה לילדים אחרים שסיפרו - הם נכנסים לטוקבקים שאתם כתבתם ומשם הם לומדים מה המחירים שהם ישלמו ואיך תופס אותם האזרח מן השורה. פלא שאחר כך הם מחליטים לשתוק?
כשנפגעים ונפגעות במדינת ישראל שרדו מסכת ייסורים כדי לחיות ולספר ולקבל צדק אבל בתהליך זה הם בוחרים ליטול את חייהם כי החשיפה והגילוי והמענה שהם קיבלו היה גרוע ורק הפך את חייהם ליותר בלתי נסבלים זו אשמתנו.
ואיך בכלל אנחנו מוכנים שיהיה דבר כזה שנקרא "תיק שנסגר מחוסר עניין לציבור" בגין עבירה שנעשתה בילד?
בואו נתחיל מכך שפשוט ניקח אחריות משותפת ונצא בהצהרה אל קובעי המדיניות - אנחנו פה כולנו כדי להגן על ילדים במדינת ישראל מפני פגיעה מינית ועל זה אנחנו לא הולכים לוותר.
הכותבת היא חוקרת בבית הספר לעבודה סוציאלית ע"ש בוב שאפל, אוניברסיטת תל אביב