הפגנה נגד רצח נשים בטייבה, יולי 2020 / צילום: מייסם ג'לג'ולי
סוף השנה מהווה בדרך כלל הזדמנות לחשבון נפש, לבחון את ההצלחות והכישלונות שלנו, אך בעיקר להבטיח לעצמנו לתקן את מה שטעון שיפור. שנת 2020 משאירה מאחוריה הרבה עוולות הדורשות תיקון. את רוב העוולות היא קיבלה בירושה מהשנים שקדמו לה, אך משבר הקורונה, סימן ההיכר של 2020, חשף והעצים את הכשלים החברתיים, הבריאותיים והכלכליים שהשפיעו בעיקר על האוכלוסיות הכי מוחלשות בחברה הישראלית.
השנה האחרונה התאפיינה בכאוס מוחלט בחברה הערבית, היישובים הערבים הפכו למערב הפרוע של המדינה, השנה בקושי נפחה את נשמתה, אך מספר הילדים, הגברים והנשים הערבים שנרצחו חצה את קוו המאה קורבנות. אין יום שעובר בלי פצועים או הרוגים. משפחות הפשע מנצלות בצורה אפקטיבית את המצוקה הכלכלית שלנו בעקבות משבר הקורונה ושוק ההלוואות השחור פורח. הנשק הבלתי חוקי נמכר לכל דורש, והוא הפך לסחורה מבוקשת. בכל ויכוח או קטטה אנשים שולפים את הנשק וגורמים למוות של חפים מפשע. אנשים חיים בפחד ואין תחושת ביטחון. כל אחד יכול להיות הקרבן הבא כתוצאה מכדור תועה שחודר הביתה, כשאנחנו עם חברים במסעדה או בעת קניית לחם מהמאפייה בשכונה. נשים מאוימות בתוך הבתים שלהן ואין להן למי לפנות. הסקרים מהשנה האחרונה מלמדים שאחוז הערבים שחוששים להיפגע מאלימות ופשיעה הוא 73% לעומת 19% בקרב היהודים.
כל בר דעת שואל את עצמו: אז איפה המשטרה? למה אין אכיפה? מאיפה הנשק מגיע ולמה לא אוספים את הנשק ומכניסים את בעליו לכלא? הנשק מגיע ברובו מהברחות מצה״ל,400 אלף כלי נשק זלגו מבסיסי הצבא לידי העבריינים בחברה הערבית, אבל כנראה שכל עוד הוא מיועד לרצוח ערבים לאף אחד לא אכפת. האם אתם יודעים שאחוז פענוח מקרי הרצח בחברה הערבית לא עולה על 30% לעומת יותר מ-80% בקרב יהודים!
לאורך השנים נעשו מאמצים ע״י נבחרי הציבור הערבי שהתבטאו בעיקר בעבודה פרלמנטרית ולחץ על גורמי אכיפת החוק, מאמצים שלא נחלו הצלחה רבה. אבל בסוף שנת 2019 גם השטח התעורר, ולמרות הפחד מנחת זרועם של העבריינים יצאנו למחאה רחבה נגד האלימות והפשיעה. עשרות אלפי אנשים הפגינו במג׳ד אלכרום אחרי רצח משולש ביישוב, שיירה של מאות רכבים חסמה את הדרך לירושלים.
בשנת 2020 גם האימהות השכולות, ששכלו את היקר להן מכל - הבנים שלהן, הצטרפו למחאה ויצאו לצעדה ברגל מחיפה - ביתו של ח׳ליל ח׳ליל, צעיר בן 28 שנרצח - ועד ירושלים. אין עין שנשארה יבשה בבוקר הראשון של הצעדה, למראה האימהות האמיצות והנחושות, שהחליטו לשבור את השתיקה, ולמחות על אוזלת ידה של המדינה במיגור הפשיעה והאלימות בחברה הערבית, שהחליטו שהגיע הזמן שכל המדינה תשמע את זעקתן.
אני משתתפת קבועה במחאות האלה, ותמיד עולה אצלי השאלה איפה הציבור היהודי? למה הקטסטרופה שמתחוללת בקרב חמישית מאזרחי המדינה לא מעניינת אותם? למה אין נוכחות של נבחרי ציבור יהודים? הציבור היהודי חייב להפנים שהפשיעה משפיעה על החיים של כולנו, ערבים ויהודים ולא רחוק היום בו היא תגלוש ליישובים היהודים. הממשלה טומנת את הראש בחול אך גם הציבור.
במדינה שחייהם של אזרחים בסכנה יומיומית, לחץ ציבורי הוא קריטי ויכול להוות מנוף לחץ משמעותי על הממשלה. ערבים ויהודים חייבים לשלב ידיים והמטרה חייבת להיות הכרזה על מצב חירום לאומי, וטיפול יסודי וביד קשה בגורמים המחוללים את הפשיעה.
אני מזמינה את הציבור היהודי ומקבלי ההחלטות להסתכל לאימהות ולילדים השכולים בעיניים, ובעיקר בעיניים של אלה שנאבקות ונאבקים כל יום למען החיים וללמוד מהאומץ שלהן. אני קוראת לכלל הציבור לתמוך במאבק, כי זה המאבק של כולנו, ערבים ויהודים. כי אף אחת ואחד לא חסין בפני הפשיעה, וזה יכול להגיע לפתח ביתו של כל אחד מאיתנו. רק יחד, במאבק נחוש וגדול אפשר לשכנע את הממשלה לפעול. כי איפה שיש מאבק יש תקווה.
הכותבת היא היא יו"ר נעמ"ת במשולש הדרומי, יו"ר משותף בעמותת סיכוי וחברה בצוותי המומחים של המשבר. הטור מתפרסם כחלק מפרויקט מיוחד של מדור הדעות שמתמקד באלימות המתגברת בחברה הערבית בישראל