אלדד פרי / צילום: איל יצהר
לאחרונה זוכה לפרסום רב הליך חדלות פירעון שננקט כנגד שורת חברות הנמנות על קבוצת אלדד פרי, בגין חובות בהיקף של מאות מיליוני שקלים, חלק לא מבוטל מהם לחברי קבוצות רכישה, אשר נותרו בלא דירה ולמול שוקת שבורה. הגם שהבקשה הוגשה על-ידי נושה של החברות ולא על-ידי החברות עצמן, מצא בית המשפט לנכון לאשר את הפעלת החברות בניסיון לשקם אותן.
על-פי חוק חדלות פירעון החדש ניתן לנקוט הליך שנקרא "צו לפתיחת הליכים". הליך זה יכול להינקט הן על-ידי החברה והן על-ידי נושה של החברה. עם מתן הצו, ההליכים המשפטיים כנגד החברה מוקפאים באופן אוטומטי. במסגרת צו פתיחת הליכים אמור בית המשפט להחליט באם יש מקום להורות על פירוק החברה או שמא על הפעלתה לשם שיקומה הכלכלי. בהתאם לחוק, הוראה בדבר שיקום החברה יכולה להינתן באם יש סיכוי סביר לשיקום החברה; באם הפעלת החברה אינה צפויה לפגוע בנושים; ובאם קיימים מקורות למימון ההוצאות הכרוכות בהפעלה. בדומה למצב המשפטי הקודם, הפעלת החברה מוגבלת לפרק זמן של תשעה חודשים, אלא אם כן בית המשפט מצא לנכון להאריך התקופה לשם גיבוש תוכנית שיקום כלכלי.
בשלב הראשוני, בו סיכויי שיקום החברה אינם ברורים, ניתן גם לאשר הפעלה זמנית של חברה, וזאת עד לקבלת מידע נוסף מהנאמן בדבר סיכויי השיקום הכלכלי של החברה. וזה בדיוק מה שקרה בתיק של קבוצת אלדד פרי.
בדרך-כלל כשמתחיל הליך של חדלות פירעון שבו החברה מבקשת לאשר המשך הפעלה, מוצגת בפני בית המשפט והנושים תמונה אופטימית, וזה נוטה להיעתר לבקשה לאישור הפעלת החברה מתוך תקווה שההליך יצליח, וזאת גם כאשר חלק מהנושים מתנגדים לכך. יחד עם זאת, לעיתים לאחר מינוי נאמנים, התמונה מתבהרת ומשתנה - בעיקר אם יש מובהקות ברורה, המצביעה על אי היתכנות לשיקום, כמו למשל, בהיעדר מקורות למימון הפעלה, מאחר שהתפעול גירעוני. ולעתים, גם בדיקה ראשונית של הנאמנים, לא בהכרח תאפשר תמונה ברורה, כי לפחות חלק מהותי של המידע הראשוני המצוי בידיהם, נשאב ממסד הנתונים של החברה, אשר גם אם הוא מדויק, במקרים רבים הוא חלקי וחסר. וכך, לא אחת מתברר בהמשך הדרך כי הנתונים במציאות שונים בתכלית מכפי שנחזו תחילה, וקיימות דוגמאות רבות למקרים בהם הליך השיקום נכשל, ובאופן משמעותי, דוגמאות ספורות יותר להצלחת השיקום .
במבט על, ניתן להצביע על שני סוגים של כישלון הליך שיקום - מקרה בו הנאמן לא הצליח כלל לגבש תוכנית שיקום כלכלי שניתן לקבל את הסכמת הנושים לגביה (בהינתן, שאינה מהווה עבור הנושים, או לפחות חלקם המהותי, יתרון ממשי לחלופת פירוק), ומקרה בו אושרה תוכנית שיקום כלכלי, ואולם החברה לא הצליחה לעמוד בהתחייבויותיה על-פי תוכנית זו.
בפועל, המקרים שבהם הליך שיקום הצליח בצורה מלאה, קרי - אושר הסדר הנושים והחברה מילאה את מלוא התחייבויותיה על-פיו ויצאה לדרך חדשה - אינם רבים. למרבה הצער, מרבית ההליכים מסוג זה מסתיימים בסופו של דבר בפירוק החברה - בין ללא אישור תוכנית שיקום ובין לאחר הפרת ההסדר הכלול בתוכנית השיקום.
ראוי לציין שגם במקרים הלא רבים שבהם הליך השיקום מצליח, בדרך כלל לא מדובר למעשה בהבראה של החברה ויציאתה לדרך חדשה, אלא השיקום מבוסס על מכירת החברה, על נכסיה ופעילותה וביצוע תשלומים לנושים מתוך תמורות המכירה. נדירים ביותר המקרים שבהם התשלומים לנושים מבוססים על המשך פעילות החברה וחלוקת כספים לנושים מתוך רווחי ההפעלה, מה שעולה כדי הבראה של ממש, במשמעותה הדווקנית.
לנוכח המציאות דלעיל, הרי שלמרות הרצון הברור לקדם שיקום של חברות, ולמרות הנטייה הטבעית והמובנת להיות אופטימיים, נכון יהיה שגם בתי המשפט יבחנו באופן קפדני את קרביה של בקשה להפעלת חברה ו/או תוכנית שיקום כך שיהיה ברור שקיימים נתונים המעידים באמת על סיכוי סביר להצלחת השיקום (כמובן בסיועו של הממונה על חדלות הפירעון), ולא ימהרו לאשר הליכי שיקום, הנחזים על פניהם כמשוללי תוחלת.
ואולם מבדיקה שערכנו בסיועו של עו"ד דרור טימור, שותף במחלקת בנקאות במשרדנו, עולה כי בפועל לא אחת בתי המשפט מאשרים תוכנית שיקום על יסוד הצהרות וכוונות כלליות ובלתי מגובשות יחד עם אוסף של הערכות ונתונים בלתי מבוססים, מה שמוביל בהמשך הדרך לכישלון ההליך, והחברה על נושיה חוזרים שוב אל פתחו של בית המשפט, לאחר שההסדר קרס תוך זמן קצר.
יהיה מי שיטען כי ראוי לנסות לשקם חברה, כמעט בכל מחיר, גם אם סיכויי ההצלחה אינם גבוהים, ואולם חשוב לזכור שניסיון לא מוצלח יש מחיר בצדו, שכן הפעלת החברה כרוכה בעלויות, ובמקרים רבים ערך נכסי החברה בתום הליך הפעלה שנכשל נמוך באופן משמעותי מהערך שניתן היה לקבל בעת מימוש הנכסים בתחילת הדרך, וכך, מוצאים עצמם הנושים של "הסיבוב הראשון" גם ב"סיבוב השני", תוך שמעט שיכלו לקבל, גם הוא הצטמק. יש גם לזכור כי במקרים לא מעטים נדרש מימון חדש להפעלת החברה בתקופת השיקום (שזוכה בדרך-כלל לעדיפות על פני נושי העבר), וגם אם ניתן יהיה להשיב מימון זה מתוך רווחי ההפעלה, הדבר עלול לבוא על חשבון נושי החברה.
כאמור, ומאחר שחלק ניכר מהסדרי השיקום מבוסס על מכירת נכסי החברה ופעילותה ומכירה כזו ניתן לבצע גם בפירוק, נכון ומוצע לשקול היטב כבר בתחילת הליך חדלות פירעון של חברה האם יש אכן סיכוי סביר להבראת החברה (ומכירתה כעסק חי), שאם לא כן להקדים ולהורות על פירוק החברה וכך להביא לחסכון בהוצאות הכרוכות בהפעלתה במסגרת הליך שיקום שסיכויי הצלחתו לא רבים.
הדבר ודאי נכון מקום בו מדובר הלכה למעשה באשכול חברות, עת יש שוני במצבת הנושים של החברות השונות וגם שוני בזהות הנושים והאינטרסים, וביתר שאת, עת מדובר בחברות שעיסוקן הוא הקמת פרויקטים. רק במקרים מועטים יחסית, בהם קיימים נתונים בדוקים המצביעים על סיכוי סביר להבראת החברה, ובעיקר אם בדיקת הנאמנים מצביעה על היתכנות ל"הצפת ערך" של מצבת הנכסים בעקבות תהליך הפעלה, נכון יהיה, לגישתנו, להורות על הליך של שיקום והפעלה.
הכותבת עומדת בראש מחלקת ניהול משברים ומחלקת חדלות פירעון והסדרי חוב במשרד עורכי הדין סלומון ליפשיץ ושות'