אלימות במגזר הערבי - הפגנה בנצרת / צילום: אלי אשכנזי, וואלה!NEWS
עברו יותר מ-11 שנים מאז פרסמתי את מאמרי "חטאה של החברה הערבית" בעיתון "הארץ" ובאתר "וואלה", שם טענתי שהכתובת נמצאת על הקיר בכל הנוגע לאלימות בחברה הערבית והאשמתי את ההנהגה הערבית בחוסר מעש.
טענתי כי דרוש תיקון תרבותי בסיסי. מאז הבעיה הלכה והחריפה ואם בעבר היו רק מקרים בודדים של שימוש בנשק חם הרי שהיום מקרי הרצח מתבצעים בנשקים מסוגים שונים ומגוונים שחלקם הגדול הוא נשק צה"לי שמוברח ונמכר באין מפריע תחת עיניים פקוחות או עצומות במתכוון של המשטרה ושל השב"כ.
מה שכתבתי אז, נכון היום שבעתיים במיוחד בכל הקשור להיתממות ולהשלכת האחריות על אחרים במקום להסתכל פנימה ולהודות שבחברה הערבית ישנן בעיות של שימוש באלימות לפתרון סכסוכים ושימוש במושג כבוד להצדקת אלימות.
המתיימרים לייצג את החברה הערבית בוחרים פעם אחר פעם לטמון את ראשם בחול ולהאשים אחרים בגזענות , אפליה והזנחה מבלי שהציעו פתרון כלשהו משום שהם מכחישים כי גם להם יש אחריות להתפתחותה.
הכחשת האחריות של החברה הערבית עצמה למה שקורה בה, הביאה לכך, שלאורך השנים התנגדו המפלגות הערביות וראשי המועצות לכל נוכחות של משטרה ביישובים הערביים ובכך תרמו להכשרתה ולתפוצתה מחדש של תופעת ה"סולחה", מנהג בעייתי שמיטיב ומפלה לטובת המשפחה ה"חזקה" על חשבון החלשה המותקפת ושוב מבלי שההנהגה הערבית תביע ולו באמירה את הסתייגותה מהתופעה.
אחד הגורמים לאלימות בקרב צעירים הוא העדרם של מסגרות לאחר סיום התיכון. בעיה זו הייתה יכולה להיפתר באם היו המפלגות, הרשויות הערביות ואמצעי התקשורת מוכנים לנהל דיון בנוגע ליתרונות וחסרונות השירות האזרחי (שם מעודן לשירות לאומי) שיהווה מסגרת לצעירים, אולם, התנגדותם היא עזה עד כדי כך שכל מי שמנסה לפתוח את העניין לדיון מואשם מיד בבגידה ובהתרפסות תוך כדי שימוש בשיימינג, אלימות מילולית וניסיונות השתקה.
לאורך השנים המשיכו חברי הכנסת הערבים להתנגד לפתיחתם של תחנות משטרה ולהתנגד להצטרפותם של צעירים ערבים למשטרה ובאותו זמן לתחום את בעיית האלימות אך ורק לארגוני הפשע המאורגן וריבוי הנשקים בחברה הערבית תוך התעלמות מוחלטת מהקטטות והשימוש באלות ובסכינים, שתרמו ועדיין תורמים לסטטיסטיקת האלימות.
דווקא בגלל העובדה שהמשטרה והממשלה אינן פועלות ברצינות לחיסול הבעיה, מוטלת אחריות גדולה יותר על החברה הערבית ועל הנהגתה הפוליטית להציע תוכניות עצמאיות וחלופות ברות יישום לממשלה ולדאוג להקמת מכון מחקר אסטרטגי ראוי לשמו. הדבר מעולם לא נעשה למרות המימון הרב שזרם במהלך השנים למפלגות, לחברי הכנסת, לעמותות, לאנשי הדת ולאקדמאים אשר כשלו ברמת התוצאה ודומה שפעם אחר פעם מתחננים הם לאותה הממשלה המותקפת על ידם השכם והערב להצילם מעצמם.
היות ובתקופה אחרונה מרבים להשתמש במושג מצב חירום, היה ניתן לשלוף תכנית מגירה שתשתמש בתקנות שעת חירום למיגור הפשיעה. באם תכנית זו הייתה קיימת, היה ניתן להשתמש בה דווקא בזמן משבר הקורונה, כאשר הממשלה בחרה בשימוש באמצעים דרקוניים וקיצוניים כגון: הטלת סגרים ,עוצר לילי ובידודים הזויים שמזכירים משטרים צבאיים בתקופות אפלות.
חברי הכנסת הערבים עמדו מן הצד ולא ניסו ולו לבצע את המינימום המצופה מהם בתור אופוזיציה ובמספר מקרים היה ניתן להתרשם שהפכו שופר להחלטות הממשלה. דווקא בשל עמדתם זו היה ניתן "לתפוס טרמפ" וליישם תוכנית שתשתמש בעוצרים שהוטלו על מנת לשתק את ארגוני הפשיעה ולאסוף את הנשק מן הרחובות. אם כבר יישרתם קו עם הממשלה ולא ביצעתם את תפקידכם כאופוזיציה נגדה אז לפחות שיהיה למען תכלית ראויה.
זאת ועוד, גם השימוש בתקינות פוליטית הוא בעוכריה של החברה הערבית. כשחבר הכנסת אחמד טיבי "אילץ" את המשטרה, בעידוד התקשורת וארגוני הנשים ובשם התקינות הפוליטית, להפסיק את השימוש במושג רצח על רקע מה שמכונה "כבוד המשפחה" הוא בעצם התכחש לקיומו של אחד הגורמים המשמעותיים שתורמים לרצח נשים בחברה הערבית.
פתרון הבעיות מחייב הכרה בקיומן ואומץ לכבס את הכביסה המלוכלכת בפני רבים. יש להציע תוכנית חירום שתותאם במיוחד לחברה הערבית ולפעול בפן החינוכי לשינוי בסיסי בתפיסה של כבוד ואופן ה"שמירה" עליו תוך כדי עידוד שיח ושימוש בהגיון ובעובדות ליישוב סכסוכים ולעודד את קבלת השונה במקום לטאטא את הבעיות מתחת לשטיח.
הכותב הוא עיתונאי, חבר מועצה בתנועת "תנועה ישראלית". הטור מתפרסם כחלק מפרויקט מיוחד של מדור הדעות שמתמקד באלימות המתגברת בחברה הערבית בישראל