תלמידים / צילום: Shutterstock
הדיווח שנשמע לאחרונה לפיו משרד החינוך שוקל לקיים בחינות "מיצ"ב קורונה" כדי לדעת את המצב "האמיתי" בעזרת נתוני "אמת" של התלמידים, ממחישה את התפיסה של ציבור רחב כי רק ציון מספרי הוא "האמת" המתארת את הישגיו של התלמיד. בדעה זו מחזיקים תלמידים, מורים, הורים, אנשי מינהל וארגון, אנשי ציבור, אנשי תקשורת ואחרים. אולם האם רק בעזרת בחינה ניתן לדעת את המצב לאשורו? האם אי-אפשר לשמוע ממורים ומנהלי בתי ספר מה המצב? האם אי-אפשר לשמוע מתלמידים על המצב? למה רק מבחן עם מספרים שניתן להציגם בגרפים צבעוניים מספק את כולם?
הרי גם אם בעזרת מבחן "מיצ"ב קורונה" ילמדו מה המצב, הדבר הנכון לעשות מיד לאחר מכן הוא לחזור לבתי הספר, למורים ולמנהלים העוסקים במלאכה, ולשמוע את דעתם המקצועית על הדרכים להתמודד עם המצב - לא בדרך שמתאימה לכולם, אלא בדרכים שמתאימות לילדים בכיתה מסוימת, בבית ספר נתון, עם הורים מסוימים ובהקשר ספציפי.
הדרכים היצירתיות צריכות להיות שונות ומותאמות, חלקן אולי ילוו במבחנים וחלקן אולי בהערכה אחרת - חלופית, על-פי מה שמתאים ונכון מקצועית ופדגוגית לפי שיקול-הדעת של המורה, המנהל ואחרים רלוונטיים בבית הספר - זו מהות החינוך.
אז למה במשרד החינוך לא מסוגלים לתת אמון במורים ובמנהלים שלהם עצמם? למה הם לא משחררים אוטונומיה כזו שמבטאה אמון במקצועיות של אנשי המקצוע, המורים והמנהלים? מדוע הם זקוקים למבחן חיצוני לדעת מהו המצב?
לדעתי, זו סוגיה מורכבת שמעידה על בעיה אקוטית יותר ממבחן או מיצ"ב כזה או אחר. זו בעיה תפיסתית שמעלה שאלות של שליטה ופיקוח מול אמון ומקצועיות. בעיה שהייתה פה תמיד, והקורונה חשפה את המורכבויות שלה ביתר שאת.
ואם נרחיק לכת לעניין ההערכה בכלל, גם מבחני הבגרות צריכים לעבור מהפכה של ממש. מי צריך מבחני בגרות חיצוניים בכל-כך הרבה מקצועות? כאלה שמשפיעים, לא לטובה, על שנים של למידה בבית הספר התיכון - כך שכל מהות הלמידה בהם מכוונת להן בלבד.
מבחני הבגרות גורמים לעיקור כל שמחת הלמידה והצמיחה, הם אינם נותנים מקום להתפתחותו של התלמיד לאורך הזמן, אינם נעשים בשיתוף השותפים הישירים בלמידה - המורה שלהם, והם עצמם, ומנותקים מהקשר ספציפי של אדם ומקום.
על כן, חשוב, מחד, לצמצם את מבחני הבגרות ולהחליט על 3-4 תחומי ליבה, ורק בהם לבחון לטובת מיון עתידי ללימודים גבוהים. ומאידך, שאר המקצועות צריכים להילמד בבתי הספר ללא מבחנים מסכמים חיצוניים אלא עם הערכות פנימיות שבהן שותפים המורים והתלמידים עצמם (הערכה עצמית). הערכות שיקדמו את התלמידים גם בתחום הספציפי אבל גם כאנשים שמסוגלים להתבונן באופן ביקורתי על עשייתם מתוך מטרה להתקדם ולצמוח.
אולי כעת, משהגיעה הקורונה והזכירה לכולנו שמהות החינוך היא לא העברת ידע אלא יחסים שבין התלמידים למורים, בין התלמידים לבין עצמם, בתוך הקשרים ספציפיים של מקום וזמן, זו ההזדמנות לשינוי. שינוי לטובת הוראה-למידה וגם הערכה מותאמת אישית המתאימה למגוון ילדים עם מגוון סגנונות למידה, שינוי ששם את הפן הרגשי חברתי במרכז, כי חינוך טוב הוא חינוך מבוסס יחסים בין כל הגורמים במערכת - תלמידים-מורים-הורים ואחרים.
גורמים שונים בבתי ספר ובמשרד החינוך מתחילים להבין שצריך לחשוב אחרת, שצריך להחזיר לחינוך את המהות, שיש הזדמנות לשינוי אמיתי, שינוי שאינו זמני. הצעדים שנדרשים לשינוי זה הם עמוקים וקשורים בין השאר במיצוב אחר של מקצוע ההוראה, בחיזוק האמון בין גורמים שונים לאנשי החינוך, בשינוי כולל לגבי תפקיד החינוך ותפקיד המורה. זה בידינו, וזו ההזדמנות להתחיל.
הכותבת היא דיקנית הפקולטה לחינוך במכללת סמינר הקיבוצים