עברי ורבין / צילום: איל יצהר
אישי: בן 53, נשוי ואב לשלושה, גר בת"א
מקצועי: מייסד ובעלים של "גוד ויז'ן"
אני: יזם עסקי וחברתי, פורח בסביבה של חוסר ודאות.
משפחה: סבא, בן למשפחת ורבין, הגיע עם הוריו מרוסיה לרחובות. היה פרדסן, מפקד ההגנה ברחובות, ראש הממשל הצבאי טרום 67', וסגן ראש עיריית רחובות. הערצנו אותו. הוא לימד אותנו לאהוב ערבים וגם עזר למתנחלים לקבל אישור להתיישב בחברון ולשאת נשק. סבתא עלתה מרומניה והייתה אחות במד"א. אבא נולד ברחובות, היה אל"מ בשריון, עבר לרשות שמורות הטבע ונבחר לראש מועצת רמת השרון. סבא מצד אמא עזב את הבית כנער כשהנאצים התקרבו לפולין, הגיע לרוסיה, עלה לארץ עם ילדי טהרן ורוב משפחתו נרצחה. הוא היה ממקימי בורסת היהלומים ועסק בליטוש ותיווך. סבתא הייתה ילדת תפנוקים עשירה שהוריה הבריחו לשטוקהולם, שם עברה את המלחמה ואחיה הגדולים הביאו אותה לת"א. אמא, בת רמת השרון, מורה בתיכון, הקימה עמותה למען נשים. היא הכירה את אבא כשבא לביקור משפחתי בכפר הירוק.
ילדות: רמת השרון, תותים, טבע, שדות, בשיכון של אנשי צבא. כילד, הגעתי כל יום למרפאה של הווטרינר ועזרתי לו. השתתפתי בחוגי סיירות בחברה להגנת הטבע ורציתי להיות קצין בשריון. גדלתי בבית פוליטי. משה שמיר ויוסי שריד היו בני דודים של אבא, ובתור הבן של ראש המועצה, לפעמים סבלתי מזה שכולם ידעו מי אני.
קריירה: אחרי שלוש שנים בקבע כקצין בשריון, למדתי מדע המדינה והמשכתי לעשות מילואים. תוך כדי הלימודים, ראש אג"ת, עוזי דיין, שהכרתי בצבא, הציע לי לחזור לצבא ולשמש כראש הלשכה והעוזר שלו בשיחות השלום עם הירדנים ובהמשך עם הפלסטינים. אלה היו שנתיים מדהימות שהבהירו לי שהעשייה המדינית מרתקת אותי, אבל הפוליטיקה פחות.
שמעון פרס: החלטתי לעזוב את הצבא והצטרפתי להקמת מרכז פרס לשלום. פרס היה אז יו"ר העבודה וראש האופוזיציה, אבל לא הייתה לי נגיעה בפוליטיקה אלא בעבודה על פרויקטים מול הפלסטינים. כשפרס עבר לממשלת ברק כשר לשת"פ אזורי, הוא לקח אותי איתו לשם ובהמשך למשרד החוץ. אחרי 6 שנים, כשהייתי בן 34, החלטתי לעזוב ולהוסיף לתואר השני שלי במנהל עסקים גם התמחות בתוכנית לימודי ניהול בקיימות באונ' קיימברידג' ובהמשך גם בתוכנית היזמות החברתית של אונ' אינסיאד.
אחריות תאגידית: שם של ספר שכתבתי ושיטת ניהול שמביאה בחשבון את צורכי העובדים, הלקוחות, הקהילה והסביבה, מגובה בתקנים ומתבססת על מדדים מדויקים. נדלקתי על הנושא הזה כי לא רציתי לעסוק רק במסחר אלא לתת לו ערך מוסף.
איילת נחמיאס־ורבין: אשתי, ח"כית לשעבר, סגנית יו"ר התאחדות התעשיינים ומנהלת עם אחיה את המפעל המשפחתי למוצרי השקיה. חברה אמיתית לדרך ולחיים. הכרנו כשהייתה ברשת של מנהיגים צעירים ירדנים, מצרים, פלסטיניים וישראלים שהקמנו במרכז פרס לשלום, ונסענו הרבה ביחד במזרח התיכון. היא ידעה מהרגע הראשון שנהיה יחד, ולי לקח זמן, עד שירדני אחד התחיל איתה. יש לנו שלושה ילדים ואנחנו גרים בת"א.
גוד ויז'ן: הקמתי את החברה ב-2002 בשת"פ עם פירמה בריטית וייעצנו לחברות באחריות תאגידית כשבארץ לא ידעו מה זה. בודקים האם יש לחברה קוד אתי, השפעתה הסביבתית, האם המשרד ירוק, האם יש פעולות התנדבות, האם מעבירים לספקים את הנורמות האלה? כל עבודה כזו בחברות הגדולות שאנו עובדים איתן - שהן בעיקר בורסאיות כמו אל על, נת"ע, מקורות, אסותא ושופרסל - יכולה לארוך שנה. לפני 5 שנים מכרתי 50% מהעסק לפאהן קנה כדי להיכנס לליבה העסקית והגיבוי של החברה האם, גרנט תורנטון, שמעניקה לנו חשיפה עולמית.
אחריות תאגידית בעידן הדיגיטלי: הספר השני שלי, הפעם באנגלית, שיצא לפני כחודש בהוצאה הבריטית שהוציאה את ספריו של אלברט איינשטיין, ועוסק באחריות תאגידית בעידן הרשתות החברתיות.
קורונה: בסגר הראשון היו לא מעט חברות שהתנתקו מאיתנו ועסקו בהישרדות, אבל עם הזמן, אלה שהטמיעו את האחריות התאגידית, חזרו וטיפלו בעובדים ובספקים שלהם באופן שונה ומיטיב, מתוך הבנה שאם לא יעשו את זה, יאבדו הכול.
פנאי: קיאקים וסאפ פעמיים בשבוע.
תפיסת עתיד: להגדיל את נפח הפעילות בעולם, לעשות דברים טובים ולכתוב את הספר השלישי.