אלימות במגזר הערבי - הפגנה בנצרת / צילום: אלי אשכנזי, וואלה !NEWS
מניין הנרצחים בחברה הערבית מאמיר. בשנת 2020 נרצחו 112 אזרחים ערבים לעומת 71 בשנת 2018. פיצוח התופעה מחייב הבנת עליית כוחן של משפחות הפשע בחברה הערבית בישראל והשתלטותן על מוקדי החיים השונים, תופעה שכמעט לא זכתה לדיון. קריאה ביקורתית לגבי תפקוד מוסדותיה החברתיים המרכזיים כמו המשפחה המורחבת, בית הספר והשלטון המקומי, כמו גם דרכי התמודדות שונות עם שינויים חברתיים, תרבותיים וכלכליים בחברה הערבית בישראל. חלקם נעים בין שימור המסורת והצרכים הקולקטיביים לבין תנועה כלפי אינדיבידואליזם ומודרנה, המושפעים מאידיאולוגיות חברתיות כגון הניאו-ליברליזם. שינויים אלו יצרו וואקום שהיווה כר נרחב לעליית כוחן של משפחות הפשע. כך למשל התפוררות המשפחה הערבית המורחבת, לצד היעדר חינוך ערכי בבתי הספר והיחלשות היישובים הערבים לאחר הגירת אוכלוסיית המשכילים החזקה ליישובים יהודיים פתחה פתח לכוחות חדשים להיכנס וליצור סדר חברתי אחר.
בהתאם למדיניות הניאו-ליברלית שקיימת בחינוך הישראלי משנות ה-90, בתי הספר הערביים עוסקים ברדיפה אחר ציונים, מה שלכאורה לא משאיר זמן לעסוק בחינוך לערכים. התמקדות בהישגיות עונה על ציפיית ההורים שציונים טובים יובילו את ילדיהם להשכלה גבוהה והצלחה בשוק העבודה ומוביליות חברתית. כך לא נשאר צורך ואין חשיבות לעיסוק בחינוך לערכים, וערכי ההישגיות עולים בחשיבותם על ערכים חברתיים כמו סולידאריות. מציאות זו קשורה גם בהיעדר הכשרת מורים המתאימה להתמודדות עם הסוגיות הייחודיות לחברה הערבית בישראל, בעיקר בקרב מורים שרכשו את השכלתם במוסדות אקדמיים יהודיים, המהווים רוב בקרב המורים הערבים.
הוואקום הערכי חברתי מתרחב מעבר לגבולות בית הספר ומגיע למרחב הציבורי המשותף ביישובים הערביים. מרחב זה שהיה בעבר מוקד להשפעה של התושבים הערבים בתחומי חייהם השונים הפך למרחב זר בדומה למרחב הארצי שאינם מרגישים שייכות אליו ומתקשים להשפיע עליו. הוואקום הולך וגדל ככול שהאוכלוסייה הצעירה המשכילה נוטשת את היישובים הערבים לעבר יישובים יהודים סמוכים בחיפוש אחר ההצלחה האישית, איכות חיים, תחושת ביטחון שנעדרת מהיישובים הערביים על רקע הפשיעה והאלימות הגואה, מקומות תעסוקה ודיור. כך נותרת מאחור האוכלוסייה שברובה מאופיינת במצב חברתי-כלכלי נמוך הנאבקת לשרוד. מצב זה מהווה הזדמנות נוחה למשפחות הפשע להחזיק בהגה ולנהוג במרוץ הזה כאוות נפשם.
הובלה זו מתעצמת נוכח התפרקות החמולה שעטפה את חבריה בביטחון, בתחושת שייכות, הגנה ותמיכה מסוגים שונים וקבעה את הנורמות ואת כללי ההתנהגות. בכלל זה, היו גם ברורות הסנקציות למי שיפר את הנורמות החברתיות. התפרקות החמולה פגעה במעטפת הביטחון החברתית הזו, בתחושת הקולקטיביות ובסדר החברתי וטשטשה את חשיבותם של האינטרסים הקולקטיבים ותחושת הקהילתיות שאפיינה את היישובים הערביים. הנסיגה במעמד החמולה הערבית קבל ביטוי גם בבחירות לרשויות המקומיות, כאשר יש ריבוי של מועמדים, חלקם עצמאיים ואינם שייכים לאף חמולה. לכאורה ניתן לראות בכך דמוקרטיזציה של הפוליטיקה המקומית הערבית. אך גם כאן משפחות הפשע מנסות להשתלט לא רק על הפוליטיקה המקומית, אלא על הרשויות עצמן תוך כדי התנכלות לראשי המועצות המקומיות. כך לדוגמא היו יריות לעבר ראש עיריית סח׳נין, הצתה של מכוניתו, פציעת המאבטח של ראש מועצת ג׳דידה-מכר, השלכת רימון לעבר ביתו של ראש המועצה המקומית גוש חלב ועוד. כך מצאו עצמם ראשי רשויות ערביות מסתובבים עם מאבטחים.
אוזלת-ידה של המדינה בטיפול באלימות ובפשיעה בחברה הערבית, והתעלמות ארוכת-שנים מאחריותה לשלומם וביטחונם של חמישית מאזרחיה, מחזקות את תחושת אי-הודאות ומעמיקה את הוואקום החברתי בחברה הערבית, שמעצים את כוחן ואת מעמדן של משפחות הפשע.
הדבר היחיד שיכול לצמצם את הוואקום הוא שיתוף-פעולה בין המדינה, לבין חלקיה של החברה הערבית, שהולכים ומתרחקים זה מזה.
ד"ר עירית הרבון וד"ר מוחמד אבו נסרה הם מרצים בבית הספר לחינוך במסלול האקדמי של המכללה למינהל. הטור מתפרסם כחלק מפרויקט מיוחד של מדור הדעות שמתמקד באלימות המתגברת בחברה הערבית בישראל