קיבוץ חולית / צילום: איל יצהר
בקיבוץ חולית שבקצה הדרום-מערבי של עוטף עזה אנחנו פוגשים את קיש, רכז המשק. שמו שמעון אזולאי, אבל אף אחד לא קרא לו ככה עשורים. אנחנו מהלכים בשבילי הקיבוץ שהוקם בשנות השבעים כהיאחזות נח"ל בסיני, ולמרות שעבר הנה כבר ב-1982, אחרי הסכם השלום, נדמה שמשהו מאווירת סיני נשאר בזיכרון הקולקטיבי של החברים ועבר מהם אל השבילים והבתים. יש פה גרוב נעים של היאחזות ואף אחד לא עושה עניין, גם לא ממטוסי קרב של חיל האוויר שמחרישים את האוזן.
קיש לוקח אותנו לקצה של הקיבוץ, שם עומדת שכונה חדשה בת 12 בתים דו-משפחתיים חדשים לגמרי, שממתינים, כמו דייריהם המיועדים, לגמר עבודות התשתית. זה הקו האחרון של הבתים. מולנו, במרחק של קילומטר, רפיח. "יש שם צלפים שמסתכלים עלינו עכשיו", מנסה קיש להקליל את האווירה, "לחיות פה זה 95% גן עדן ו-5% גיהינום".
מדובר בשלב הראשון מתוך שכונה של 53 בתים, מספר לי קיש, "אבל עכשיו מי יודע מה יהיה? כבר התחלנו לקבל ביטולים".
למה, אני שואל, בגלל החמאס? לא, עונה קיש, בגלל רשות מקרקעי ישראל.
שפל חדש נרשם לאחרונה במערכת היחסים העכורה בין רשות מקרקעי ישראל והתנועה הקיבוצית: דוח חדש של הרשות, שפורסם בנובמבר האחרון, ממליץ להפחית באופן דרסטי את זכות הקיבוצים בקרקעות המיועדות לבנייה עתידית ולבטל כמה מההנחות המשמעותיות שעליהן הוסכם ב-2014. מבחינת רמ"י מדובר בתיקון של כמה עיוותים וחוסרים שנמצאו במודל השיוך הנדל"ני הקיים, בהיבט של זכויות על הקרקע; מבחינת התנועה הקיבוצית הדוח הוא לא פחות מאשר "תועבה, ספר לבן לחיסול הקיבוץ, מסמך שאחת דינו - למגרסה!", כמו שאמר לי מזכ"ל התנועה החקלאית השיתופית ניר מאיר, שאינו בוחל במחוות דרמטיות: בכנס חירום שנערך בקיבוץ נחל עוז קרע את הדוח לעיני כול כששכונת סג'עייה ברקע מאחוריו.
אז נסענו לראות על מה המהומה. אם האהבה הייתה מדינה, חנן יובל היה שר החוץ, ואם היה אפשר להתפרנס מלחפש סיבות טובות לנסוע לעוטף עזה, אני הייתי אילון מאסק.
תוגת הפקקים והמחסומים של יום ראשון בבוקר על כביש 4 מתפוגגת כשאנחנו פונים שמאלה בצומת יד מרדכי, וכשאנחנו לוקחים ימינה לכביש 232 כבר מתרונן לבי בקרבי כאילו מי ישמע, ושלווה נספגת בעצמותיי החורקות. מזמן הפסקתי להתווכח ולמדתי לקבל את ההשפעה הטובה שיש לעוטף עזה על מצב הרוח שלי. היום יפה כאילו נלקח מז'ורנל. השמש מלטפת, השדות ירוקים ורחבים, המטעים עמוסי פרי והאוויר מתוק ופריך כמו מאה גרם של פקאן מסוכר. אבל צריך הרבה יותר מזה כדי לרכך את התחושות של חברי הקיבוצים למראה הדוח של רשות מקרקעי ישראל (דוח הצוות המקצועי לבחינת ההסדר הקבוע בהחלטת מועצת מקרקעי ישראל מספר 1524, המעניקה זכות לרכישת זכויות למגורים על ידי האגודה החקלאית השיתופית).
בחלקים החשבונאיים והטכניים יותר בו, שמראה הנחות כפולות, שיעורי היוון נמוכים מדי, חישובים לא נכונים, שמאות של קרקעות לא מתוכננות ושלל הטבות שנראות מוגזמות, אפשר בהחלט למצוא היגיון ואמת. אפשר גם להתעצבן מדרישות הקיבוצים כפי שהן מתוארת בדוח, כשנדמה שאין הנחה או הטבה נדל"נית שיכולה לספק אותם. ואם המספרים לא מספיקים אז הקיבוצים מתוארים בו כצורת התיישבות אבודה וכושלת, ונכתב כי דינם להפוך לישובים קהילתיים בזה אחר זה. יושביהם, בטח אלה היושבים בהנהגות ובוועדים, מתוארים בדוח כתאבי בצע, כוחניים, נכלוליים, כאלה שהדבר היחיד שמעניין אותם הוא בתים לנכדים ולא טובת המדינה, והם נוהגים להפלות בעלי מוגבלויות, קשישים וכל מי שלא בא להם טוב בעין על בסיס קבוע או יכול להלך אימה עליהם. זו הסיבה, לפי הדוח, שחברי קיבוץ לא הגיעו להעיד בפני הוועדה, הם פחדו.
אי אפשר לומר ששום דבר מזה לא נכון. קיבוצניקים יכולים להיות קטנוניים ומרושעים כמו כל אחד מאיתנו, אבל זה בטח לא הדבר היחיד שאפשר לומר על קיבוצים, נכון? ובאשר לתאוות הנדל"ן - זה אולי נכון כשמדובר על קיבוצים במרכז, כמו שפיים, רשפון או שדות ים - שם הקרקע שווה מיליונים ויש היגיון רב בטענת רמ"י. אבל בחולית? כאן, ובכל הקיבוצים שהם הקו הראשון של ישראל מול עזה, הקרקע לא שווה מיליונים, גם לא מאות אלפים, גם לא מאות - היא שווה אפס עגול וכוללת פינוקים כמו מנהרות, עפיפונים וטילים. ורוב הקיבוצים נמצאים בפריפריה, לא במרכז.
לפי רשות מקרקעי ישראל, "הדוח אינו מציג גישה אנטי-קיבוצית, אלא מצביע על כשלים בהחלטה הקיימת באספקטים של ניהול הקרקע - שליטה מוחלטת בקליטת חברים והקביעה מי ייהנה מהזכויות - ושל ההטבות הכלכליות.
"המערכת לא יציבה"
על מה בעצם הבלגן? על "חלופת האגודה". מה זה אומר? מדובר בעוד דרך של הקיבוצים לשייך את הדירות לחבריהם. עד אוגוסט 2014 השיוך היה פרטי - כל חבר קיבל בעלות על הבית שלו והשטח שאינו למגורים היה שייך למדינה. אבל באוגוסט 2014, רגע אחרי צוק איתן, החליטה מועצת מקרקעי ישראל להוסיף מתווה, חלופת האגודה שמו. לפי המתווה, שטח הקיבוץ - הנוכחי וגם העתידי (לנכדים שטרם נולדו) - יירכש בשלמותו על ידיו, והחברים בו יהיו חוכרי משנה. הם יוכלו למכור או להוריש את ביתם, אף שלא יהיה רשום על שמם בטאבו. כל זאת, כנאמר, בהנחות ענק שיכולות להצטבר למאות מיליוני שקלים (במרכז).
הדוח של רמ"י למעשה מבקש לטפל בכמה מההנחות הכפולות ובעיקר להגביל את מספר המגרשים שייכללו במתווה: אלה שמאוכלסים היום ועוד 10% נוספים לצורכי קליטה (או 25% לקיבוצים שהחלו בתהליך לפני 2017) - פער עצום מהמתווה הקודם שבו יכלו הקיבוצים לקבל את המגרשים המאוכלסים כפול 2.34.
65 קיבוצים ברחבי הארץ ניגשו לתהליך חלופת האגודה, יותר משליש מהם כאן, בעוטף עזה.
קיש לא נרגע. כמו קיבוצים אחרים בעוטף עזה, גם חולית סבל שנים אחרי צוק איתן מתת-אכלוס וממצוקה חברתית וכלכלית - אבל עבר תהליך הבראה מוצלח ושיקום טוב, והיום כבר אין בו בתים פנויים. "פה השמש זורחת וכולם שווים", הוא אומר.
"חלופת האגודה נתנה לי ביטחון לדבר עם משפחות חדשות ולומר להן: יש לכם בית, לכם יש קרקע", אומר קיש. "המתווה עמד בבסיס תהליך ההבראה, וזה הכעס שלי על האקט של רמ"י. ישבנו כל כך הרבה שעות עם כל גופי הממשלה ותכננו והשקענו והצלחנו להוציא את הקיבוץ מהבוץ - ועכשיו המהלך הזה בא ומקעקע את כל מה שעמלנו עליו.
איך אני מספר למשפחה שכל מה שדיברנו עליו כבטוח כבר לא בטוח? אי אפשר לעבוד בצורה כזו. פלא שאנשים מבטלים? אומרים לי, תגמרו את העניינים שלכם ואז נדבר.
"ברמי"י רצו לחזור בהם מההסכם ומצאו פתח. בפיתוח ההרחבה שמנו פה יותר מ-3 מיליון שקל ויותר מ-10 מיליון שקל בהתחייבויות. אי אפשר לעבוד ככה ולבסס קהילה על דברים בעלמא. יש פה מדינה שאי אפשר לסמוך על מילה שלה".
"אידיאלים שלא מחזיקים מים"
34 דקות נסיעה ואנחנו בקיבוץ נחל עוז, בצפון העוטף, 800 מטר מהגבול עם עזה. קצב הגידול שם עדיין אטי ביחס לשאר הקיבוצים באזור, כנראה בגלל הקרבה לגדר וטראומות מצוק איתן.
ליד חדר האוכל הסגור אנחנו פוגשים את יעל רז לחייני, פעילה במאבק. "הם לא מבינים אותנו. אז יש עשרה קיבוצים עשירים במרכז - זה אומר שהקיבוץ הפסיק להיות אידאולוגיה התיישבותית? מי שכתב את זה לא יודע מה קורה. להגיד עליי שאני עשירה כשיש לי בית בפריפריה ששווה אפס? מי שבא לכאן - אין ציוני ממנו בעיניי. אבל ברמ"י מסתכלים על הקרקע כעל משאב ועל הקיבוצניקים כחומדים את המשא. היום תוקפים קיבוצניקים. זה הנרטיב".
"בינינו", אומר לי גורם ברמ"י, "הם כבר לא קיבוצים, מופרטים, מתחדשים, אין שם כלום ממה שהיה פעם - רק חבורה של אנשים שאוהבים לגור יחד. כמו כל מצפה בגליל או שכונה בבני ברק. שלא יגידו לי שיש שם יותר ערבות הדדית. יש ערבות הדדית בהרבה חברות".
"בסוף זה הכול כסף וכסף וכסף, שם הכול מתחיל ושם הכול נגמר", אומר אחר. "עם הקיבוצים הכול רגשי - רק הסכסוכים מתחלפים.
"אם האידיאולוגיה שלך לא יכולה לפעול אלא כשהקרקע ניתנת לך בנזיד עדשים, אולי האידיאולוגיה הזאת לא מחזיקה מים".
ניר מאיר, מזכ"ל התנועה הקיבוצית, נסער ביותר. מבחינתו המספרים לא חשובים והוא לא רוצה לדבר עליהם - רק על המילים. "הדוח רווי ביטויי שנאה וערעור על עצם הלגיטימיות של הקיבוצים. זה המסמך החמור ביותר שניסחו ברמ"י. התפיסה העקרונית של ראשי רמ"י היא שקיבוץ זה בלוף. מבחינתם קיבוץ הוא חבורה כוחנית שהשתלטה על קרקע. כל מי שחתום על המסמך הזה - יתבייש במעשיו".
נסה להסביר לי ברגוע מה הבעיה עם צמצום חלופת האגודה. הרי לא מבטלים אותה.
"יש כאן נרטיבים מתנגשים. בעינינו, חברי הקיבוצים, כל הקיבוץ זה הבית שלנו. בקיבוץ של פעם המטבח היה משותף, גם חדר האוכל וחדר הילדים - כל שטח המגורים הוא כל הבית. זה הנרטיב הקיבוצי האמיתי, לא איזה בלוף. המדינה לא מקבלת את הנרטיב שלנו. התפיסה הזאת משותפת לכל הקיבוצניקים, אבל מפוצצת מצחוק את כל היתר. זה קונפליקט של נרטיבים. ואנחנו אחוז זעום באוכלוסייה. לא ננצח".
גם אופיר ליבשטיין, ראש מועצת שער הנגב ותושב קיבוץ כפר עזה, רואה את הסוגיה כהתנגשות נרטיבית, אבל מכיוון קצת שונה. "יש אנשים שעובדים בלשמר את הנרטיב של הקיבוצים הקורסים שתמיד צריך לחלץ אותם, והעובדה שלא הצלחנו לשנות את התמונה היא כישלון של התנועה הקיבוצית. הרי אנחנו כבר מזמן לא שם. התעשייה הקיבוצית מגלגלת 45 מיליארד שקל והיא המעסיק הכי גדול בפריפריה. בעשור האחרון גדלה אוכלוסיית מועצת שער הנגב ב-70% - זה הנרטיב שצריך להיות: של עוצמה, של שיקום. אני אופטימיסט. מה שאנחנו רואים הוא רק מכות הזנב של הנרטיב הקודם".
"לפני כ-20 שנה האמינו רבים כי הקיבוצים חלפו עברו להם מהעולם וכי יהפכו במוקדם או במאוחר להיות יישובים קהילתיים", אומרים בתנועה הקיבוצית. "לשמחתנו זה לא קרה. לא רק ששום קיבוץ לא עבר מהעולם, אלא שהתאוששות הקיבוצים ופריחתם הגיעה מעבר לכל דמיון - והם התחזקו והתחדשו. אחרי שנים של הגירה שלילית, משפחות צעירות רבות נקלטו ומספרם של החברים גדל מאוד ברובם המכריע של הקיבוצים. חלופת האגודה היא מתווה המאפשר בנייה בקיבוצים הבוחרים בה ויש בה הצהרה ברורה שלהם שברצונם להישאר קיבוצים.
"ישנם פקידים שקשה להם להאמין, אך יש אנשים במדינת ישראל בשנת 2021 שאינם מעוניינים לקנות ולמכור קרקעות או בתים להשקעה, אלא מבקשים לבנות את עתידם בקיבוץ, לחיות, לקיים ולפתח חיי קהילה וערבות הדדית. 65 קיבוצים מכל רחבי הארץ, בעיקר מהפריפריה, בחרו בהצבעה דמוקרטית לקבל את חלופת האגודה כביטוי לרצון הזה".
אגב, מתוך אותם 65 קיבוצים, אומר מאיר, התהליך הושלם רק בשלושה. "מה אתה למד מזה? שברמ"י לא רוצים לעזור, רק להעמיס קשיים. העיקרון של רמ"י הוא 'מה שלא מוצא חן בעיניי - לא יהיה'. ככה הם הורגים את חלופת האגודה. צורת החשיבה הזאת גם מסבירה את הסנטימנט של ניר דוד והאסי. מבחינת הקיבוץ הם השקיעו בבית שלהם, מבחינת המדינה - הם השתלטו על נדל"ן. זה הסיפור, והדוח הוא ספר לבן לחיסול הקיבוץ".
עד כדי כך?
"ככה אנחנו מתייחסים לזה. למסקנות האלה יש רק יעד אחד, המגרסה. אני אפילו לא מתייחס למספרים ולכלכלה שהם המציאו - זה רק המילים. זו מלחמת עולם ולא נוותר. הם בטוחים שכולם רואים את העולם כמוהם דרך הנדל"ן - ואנחנו לא. אנחנו אחרים, ולא מאמינים לנו".
הם באמת אחרים, הקיבוצניקים, וקשה להם להבין את זה. הקונספט הכי בסיסי בעיניהם - שהם יכולים לבחור את השכנים שלהם ולסלק את מי שלא בא להם עליו וכמובן שאם הם נולדו להורים חברי קיבוץ, מגיעה להם, לבניהם ולנכדיהם חלקת אדמה בהנחה לא סבירה - הוא פשוט מטורף בעיניי. לא שעיני צרה, להפך: מי שיש לו האידיאל והאומץ ללכת לגור בקיבוץ בקו העימות מגיעות לו גם שש דירות מצדי. אבל אם סבא שלך הקים קיבוץ בשפלה או בשרון, למה מה קרה שמגיע לך לקבל ממני דירה?
"כתוב בדוח: לא יעלה על הדעת שנפקיר חטיבת קרקע גדולה בידי גוף פרטי", אומר מאיר. "כל מילה בטירוף הזה מתועבת. הקיבוץ הוא גוף פרטי? מפקירים? זה הרי ההפך מההיסטוריה. דוח נתעב".
מה תעשו?
"יש לנו דרכים. אני לא אסכים שיהיה דבר כזה בדברי הימים של מדינת ישראל. אנחנו נתבע את כל מי שחתום שם תביעה אישית. מה שלנו הכי חשוב - בשבילם הוא רק מילים, אבל אנחנו מייחסים משמעות למילים. רק אחרי שהדוח הזה ייגרס, נוכל לדבר על מספרים".
גורמים אחרים בתנועה הקיבוצית נשמעים יותר נחרצים. "סבירות גבוהה שהרגנו את הדוח הזה".
רמ"י: "ככה לא מנהלים קרקע"
ברשות מקרקעי ישראל דווקא תולים את דחיית הדיון בטעמים אחרים. "הדוח ומסקנותיו הוגשו למועצת מקרקעי ישראל, שהנחתה אותנו להביא בפניה הצעת החלטה בעניין חלופת האגודה. עם זאת, היות שאנו בעיצומה של תקופת בחירות, יש לבחון אם ניתן כעת לקיים דיון בנושא מסוג זה".
עדיאל שמרון, מנהל רמ"י עד לאחרונה ומי שעמד בראש הצוות שחיבר את הדוח לפני שפרש בסוף דצמבר, דווקא משוכנע שהמהלך צריך לצאת לפועל. "לאחר שהתחיל היישום של חלופת האגודה בפועל התברר כי היא מעניקה לקיבוצים הטבה כלכלית לא סבירה. היא הפכה להיות כלי להוזלת המגרשים עבור קיבוצים במרכז הארץ, כשאין כל הצדקה לתת הנחה נוספת לזו שכבר ניתנה (ההנחה כפולה למעשה כי פעם אחת הקיבוץ מקבל הנחה על הקרקע עצמה ובפעם השנייה בשל כמות המגרשים - ד"פ).
"הדוח אמר בפשטות שני דברים: אחד - ההחלטה המקורית נתנה היוון על היוון, הפחתות והנחות, בלי שום הצדקה כלכלית. הדוח יצא נגד ההנחה הנוספת וביקש להעמיד את הערכים הכלכליים של שתי החלופות על בסיס זהה.
"הדבר השני שהדוח אומר: גם אם מתעלמים מסוגיית הכסף ומתמקדים בהיבט ניהול הקרקע, לא הגיוני שמדינת ישראל תיתן קרקע בבעלותה לאגודה שיתופית עם שליטה על החלק של המגורים למאה שנה קדימה. לא הגיוני שנחלק מגרשים לא מתוכננים. ככה לא מנהלים קרקע. ההמלצה אומרת: הקיבוץ יקבל 25% תוספת של מגרשים. אחרי שהוא ימלא אותם, הוא יקבל עוד. מי שרוצה לבוא לגור בקו עימות - יקבל מחר בבוקר מגרש. אין שום עצירה ושום הקפאת בנייה.
"יש אולי כמה אמירות בדוח שבדיעבד נוסחו באופן לא מוצלח, אבל הקיבוצים לא מתמודדים עם ההמלצות כמו שהן. הטענה שרק בחלופת האגודה הם יוכלו לשמר את הווי ומסגרת החיים הקיבוצי - אין לה אחיזה במציאות, עובדה שעשרות קיבוצים ממשיכים להתנהל באופן מצוין במסגרת השיוך הפרטני.
בשורה התחתונה, "אין לרמ"י שום מסע צלב נגד הקיבוצים וקידמתי הרבה דברים לטובתם. השיקול היחיד שהנחה אותנו היה האינטרס הציבורי, ערכי השוויון והצדק החלוקתי".
לקריאת הדוח המלא »