חמי פסקא. השף והבעלים / צילום: חיליק גורפינקל
כולנו כעת ספונים בבית, אבל רגע לפני הסגר הספקתי לעשות ביקור קצר בחיפה למטרות אכילה. טוב, האמת היא שעד מעגן מיכאל הייתה לי סיבה אחרת (ולידיעת קוראיי הוותיקים והמתמידים, אז לא, לא צפרות). אבל משם והלאה, כלומר חצי השעה הנוספת (לכל כיוון) הוקדשה אך ורק לענייני אוכל.
העיר התחתית הייתה ריקה. רוב העסקים היו סגורים ממילא. חלקם הגדול אולי כבר לנצח. שדרות העצמאות נראות כמו עיר מערבונים נטושה. בכניסה לרחוב פלמר הבחנתי שפאב העוגן הוותיק (1942) מציע עכשיו אוכל הודי. לא היה לי אומץ לבדוק אם יש עדיין גם גינס וסנדוויץ' רוסטביף.
בכניסה למסעדת שולה אין איש. רק שולחן ועליו תפריט המתפקד כמחסום. הרי אסור להיכנס עכשיו לשום מקום. תפריט קצר, לימי קורונה. הכול בטייק אווי או בפיתה. בינתיים כאמור נותרה רק אופציית המשלוחים. כיף למי שגר בסביבה.
אני מזמין, קצת מזה וקצת מההוא. יושב לחכות על הבטונדה בכניסה, מול הנמל, הרכבת, בר הסנדק הוותיק שבאופן תמוה ומוזר נראה פתוח והבר הנצחי "פינת הקוקטייל", האחרון מסוגו (שנת הקמה 1721), שגם הדלת שלו פתוחה. לאלוהים ולאחרוני הימאים הזקנים הפתרונות. ואז הן מגיעות. הפיתות בשקיות החומות וקופסאות הפלסטיק. אני נותן ביס ולא מאמין. זה לא טוב. זה נפלא.
הפיתה הראשונה מחביאה בתוכה קציצות עלי סלק וגרגירי חומוס, עם "ממרח ירוק", עגבנייה וסלט עשבים (29 שקל). פיתה נהדרת. רכה, לא מטפטפת. ומה בתוכה? שפתיים יישקו. כמה פשוט, ככה טעים. בלי חוכמות, בלי התחכמויות. "סתם" קציצות ירק נפלאות. עונג גדול.
גם הפיתה השנייה לא מפגרת אחריה בהרבה. קציצות בקר עם קוביות תפוחי אדמה מטוגנות ומבושלות סטייל סופריטו. קצת רוטב לימון, סלט עשבים קטן מעל. זה הכול. לא יודע מה זה פנג'ס, כך מכונות הקציצות, אבל לא ממש אכפת לי. אם פנג'ס הוא שמן של הקציצות ב"טבריינית", אני עובר לטבריה. אה, כן, לא אמרתי? שולה היא מסעדה טבריינית, כך היא מוגדרת. חמי פסקא, השף והבעלים, הוא טברייני דור שישי, שהמסעדה שלו קרויה על שם סבתו הטבריינית שולה.
אז מה אם היא בחיפה. בטבריה כבר אין מסעדות טבריניות. לפחות לא מאז שאביגיל אהרון המקסימה הלכה לעולמה אחרי שניהלה כמה שנים מסעדה מקסימה כזו, יחידה מסוגה. בעצם, אולי מסעדת גיא היא מסעדה טבריינית. אבל נחזור לשולה. עכשיו מגיע כבר סופריטו של ממש. של עוף. נתחי עוף, קוביות תפוחי אדמה וקצת בצל ירוק מעל. קלאסיקה שפסקא לא נוגע בה או משנה בה דבר, וטוב שכך. קצת מג'דרה ליד, עם רוטב יוגורט למי שרוצה. אני רוצה.
ועכשיו מגיע השוס האמיתי. הפתעה קטנה מבעל הבית. אוי ואבוי. האיש הביא לי ערייס. עוד ערייס. אולי די כבר עם הערייס. אני לוקח ביס, לא נעים להעליב. עוד הפתעה. זה לא ערייס. זה פלאפל. פסקא לוקח את מה שבינו (ד"ר שקשוקה) מכנה "סירות", החלק הקטן שנותר חסר ייעוד אחרי שחותכים לפיתה את הראש כדי למלא אותה. חלקכם אולי זוכר שיש שווארמיות שמטגנות את זה ומגישות כחטיף ליד.
ובכן, פסקא מטגן את הסירה אף הוא, אבל לפני כן הוא דוחס לתוכה תערובת פלאפל שמקבלת את צורת הסירה. התוצאה - סירת פיתה ממולאת לכל אורכה בפלאפל. בתחתית כלי הקרטון שלולית טחינה נסתרת שכמובן מלכלכת לי את המכנסיים (אחרת איך ידעו שאכלתי) ועל שתי הסירות פלח לימון. אני מנסה. פלאפל עם לימון. שוס. אחד הפלאפלים הכי טובים שאכלתי שנים.
אני מקנח בספינג'. יופי. וכדי שלא רק אני אהנה, אני לוקח הביתה בבית את גולת הכותרת של שולה. קלסונס, ה"רביולי" של טבריה, אם תרצו. בטבריה מוגשים הכיסונים האלה (אצל מי שעוד טורח) רק בשבועות ורק בבתים (יש סברה שמקובלת על הרבה חוקרים שמקור השם קלסונס במאפה הקלצונה האיטלקי). אצל פסקא יש כל הזמן. מגש ענק של כיסונים ממולאים בגבינת קדוש. בבית אני אופה אותם ב-250 מעלות במשך שמונה דקות כמו שהתבקשתי, ואחר כך מפזר עוד קצת צפתית יבשה של קדוש שקיבלתי מעל. גן עדן.
חמי פסקא מבשל כמו זקנה. טבריינית מן הסתם. זו המחמאה הכי גדולה בלקסיקון שלי. המקום שלו, אף שהוא בן שנה וחצי, מרגיש כמו בן מסעדת פועלים בת 150. אי אפשר יותר מזה וגם לא צריך.
שולה הייתה אחת המסעדות הבודדות שנפתחו בשנתיים האחרונות שממש חיכיתי לאכול בה. אני שמח לגלות שבצדק. הנה עוד סיבה נהדרת להתחסן ולקוות שהקורונה תיעלם כבר מחיינו. כדי שהמקום הזה לא ייעלם כמו רבים אחרים. רק בשביל זה יהיה כדאי. תודה, חמי פסקא. שימחת מישהו שכבר לא היה בטוח שהוא זוכר איך.
המחירון: פיתה לביבות ירק - 29 שקל, פיתה פנג'ס - 39 שקל, סופריטו -65 שקל, פלאפל - 25 שקל, קלסונס - 49 שקל, הספינג' היה על חשבון הבית (שאריות מחנוכה)
שולה, שער פלמר 2, חיפה, 046340799, א'-ו' 11:30-16:00, טייק אווי או משלוחים (בחיפה)