אינפלציה / צילום: שאטרסטוק
"האם האינפלציה חוזרת?" את השאלה הזו בחר בחודש שעבר האקונומיסט ככותרת ראשית. התשובה של השבועון הבריטי הייתה שלא. אבל גם אם הסיכויים לחזרתו של השד האינפלציוני עדיין נמוכים - הממשלות והבנקים המרכזיים בעולם כבר אינם יכולים להתעלם מהתרחיש הזה, וצריכים להתחיל להיערך לקראתו.
● פרדוקס 2020: הממשלה שפכה כסף, האינפלציה שלילית (בינתיים)
האזהרות מפני שובה האינפלציה דמו בשנים האחרונות לקריאות 'זאב, זאב'. ההקלה הכמותית הענקית ביפן, ולאחר מכן בארה"ב ובאירופה לא חוללה עליות מחירים. האבטלה ירדה לשפל השכר הממוצע של העובדים חזר לעלות אחרי עשורים של קיפאון - ועדיין שום סימן לאינפלציה לא נראה באופק.
אז מה השתנה הפעם? מה מניע את אותה "חבורה רעשנית הולכת וגדלה" כהגדרת האקונומיסט שמתריעה מפני שובה של האינפלציה? קודם כל צעדי המקרו ובראשם ההרחבות התקציביות. במשבר הפיננסי העולמי של 2008 הבנקים המרכזיים הנהיגו מדיניות הרחבה מוניטרית (כלומר של כמות הכסף), בעוד שאת המאבק בקורונה מובילות הממשלות באמצעות הרחבה פיסקאלית או תקציבית חסרת תקדים.
ממשלת ישראל סיימה את 2020 בגירעון של 160 מיליארד שקל, שהם 11.7% תוצר - הנתון הגבוה ביותר מאז 1984 - השנה שבה נרשם שיא האינפלציה. נכון שהפעם בנק ישראל לא מדפיס כסף, הדבר נאסר עליו בחוק כלקח מאותו משבר. אבל הבנק המרכזי רכש בשנה החולפת אגרות חוב ממשלתיות בהיקף של יותר מ-50 מיליארד שקל. זו אולי לא הלוואה או הדפסת כסף, אך האפקט דומה: הבנק המרכזי מספק לממשלה רשת ביטחון שמאפשרת לה לממן גירעונות אסטרונומיים בריבית קרובה לאפס.
זה לא מפתיע שלהזרמות הכספים האדירות האלה לא הייתה עד כה השפעה ניכרת על המחירים. המחירים אינם עולים כשהאוכלוסייה בסגר. השאלה הגדולה היא מה יקרה ביום שאחרי המגפה. מה יקרה כשמיליוני צרכנים יורשו לשוב למסעדות, לקניונים, למלונות ולנסיעות לחו"ל.
תוסיפו לכך את העובדה שהבנקים המרכזיים לא רק שאינם חוששים היום מאינפלציה אלא מייחלים לשובה (הפד כבר מכוון בגלוי מעבר לקו ה-2% הקדוש), את העובדה שאינפלציה היא הדרך הקלה של ממשלות לצאת מחובות מעיקים, ואת הנסיגה בגלובליזציה - ותקבלו מרשם משכנע למדי לתרחיש אינפלציוני.