בועז אחד העם, יו"ר המרכז הישראלי ללימודי חירשות / צילום: איל יצהר
"זה הישג היסטורי", אומר בועז אחד העם, יו"ר המרכז הישראלי ללימודי חירשות, כשאנחנו מדברים על החלטת הממשלה שהתקבלה לאחרונה, בתאריך הסמלי כ"ט בנובמבר 2020, בנוגע להקמת אקדמיה לשפת הסימנים הישראלית (שס"י) - לראשונה מקום המדינה. "גם אם ההתחייבות היא כללית מדי ולא יציבה מספיק", הוא מוסיף, "זה עדיין מרגש".
למה בכלל צריך אקדמיה לשפת הסימנים הישראלית?
"צריך לעדכן את השפה, להעשיר אותה. יש לא מעט סימנים חסרים, ודאי לסיטואציות מיוחדות כמו עדות בבית משפט, או שיח כלכלי מורכב. המילון הכי חדש כבר בן 30, אין סטנדרטיזציה, אין שיתוף. אנחנו רוצים שזה יהיה גוף עצמאי, לפחות מבחינה סימבולית, כך ששפת הסימנים לא תהיה כפופה לעברית".
למה בעצם זה חשוב לך?
"הכול קשור לסוגיית ההגדרה העצמית של החירשים. חירשים שלא דוברים שפת סימנים, התפיסה העצמית שלהם היא שהם פגומים. הם מנסים להיות אדם שומע ולא יכולים. אנחנו מזהים את עצמנו כחירשים שחיים בעולם שומע".
וזה המפתח. להבדיל מחירש שנולד למשפחה שומעת, או לשומע שאיבד את שמיעתו - אחד העם משתייך למה שאפשר לכנות אליטת החירשים. חירש מלידה, בן להורים חירשים ונשוי לחירשת שגם היא בת להורים חירשים. הוא גאה בחירשותו, מתהדר בה. "קיווינו שיהיו לנו ילדים חירשים", הוא אומר, "אומנם יצאו לנו ילדים שומעים, אבל שמחנו בכל מקרה. לך תדע, אולי הנכדים יהיו חירשים", הוא צוחק. "אני קורא שפתיים ויכול להסתדר, כולל לדבר בטלפון עם מגבר מיוחד - אבל שפת הסימנים נותנת לי אפשרות לביטוי מלא. בלעדיה אתה תלוי בהמון דברים, אין לך אוטונומיה. שפת הסימנים משלימה אותנו. זו המשמעות שלה, הפוליטית והפסיכולוגית".
"אני לא מוגבל", מוסיף אחד העם, "זו החברה שמגבילה אותי. אני מבדיל בין המצב הרפואי, שהוא שלי, בתוכי, לבין המגבלה החברתית, שבמסגרתה החברה לא מאפשרת לי את העצמאות שלי. חירש יכול לעשות הכול, חוץ מלשמוע".
***
אחד העם הוא פילוסוף בהשכלתו ומרדן באופיו. בן 43, למד תואר ראשון באוניברסיטת גאלאדט (Gallaudet) בוושינגטון, האוניברסיטה היחידה בעולם המיועדת לחירשים. כשהוא רואה שאני לא בורח, הוא ממשיך: "בעצם, החירשות מאיימת על השמיעה, היא מאיימת על הסדר הטוב. שומעים אומרים לי, אתה לא שומע את הציפורים מצייצות - אתה מפספס את העולם, אתה לא חלק ממנו. כששומע חושב, יש לו בת קול בראש, לחירש לא, ולכן חושבים שלחירשים אין יכולת חשיבה. הדביקו לנו סוג של היעדר אנושיות. קצת כמו שעשו לשחורים לפני 150-200 שנה, היעדר האנושיות הזה הוא שאִפשר את השעבוד".
זו חירשות מהפכנית. לא הכרתי.
"יש הרבה מאוד חשיבה חירשת - אני עוד פרגמטי. לדעת הסופר הרלן ליין, החירשים הם קבוצת מיעוט אתני, אחרים טוענים שהחירשים עברו ועוברים ג'נוסייד. ובאמת אפשר לראות עבר משותף, סמלים משותפים, שפה, רדיפה, הדרה".
בוא נחזור רגע לבת הקול שבראש: אז איך זה אצלך?
"חירשים חושבים בצורה ויזואלית, קצת בדומה לאוטיסטים".
ואכן, מחקרים הראו שהמחשבות של החירשים מתאימות עצמן לשפת הסימנים - והרי אי אפשר לחשוב בלי שפה - ומתנהגות יותר כמו תנועה. אם השומע "שומע" את המחשבה בראשו, החירש "חש" אותה, להבנתי, כמין תנועה. האמת, נשמע כיף. הייתי רוצה לנסות פעם.
***
שפת הסימנים הישראלית היא שפה טבעית, חיה ותוססת, גם אם חדשה למדי - בת כתשעים בסך הכול - העושה שימוש בתנועות ידיים, מחוות גוף והבעות פנים. יש לה אוצר מילים עשיר, ודקדוק מורכב השונה מהשפה המדוברת (ולכן שפת הסימנים הישראלית, לא העברית). בכלל, שפת הסימנים איננה שפה גלובלית - לכל תרבות שפת סימנים שלה. יש אומנם שפת סימנים בינלאומית, אבל היא דלה ולא מאפשרת שיחות אמיתיות.
רבים בקהילת החירשים רואים ביחס אליה כאל "תחליף דיבור", או כלי עזר לבעלי נכות - תפיסה מקטינה ומזלזלת. למעשה, עבורם היחס הזה הוא חלק מתופעה גדולה יותר של אפליה שנקראת שמיעתנות (Audism). מבחינתם שפת הסימנים היא הרבה יותר מכלי או מיומנות, והיא בטח לא תחליף לשום דבר. היא הדבר עצמו: נדבך מרכזי ומהותי בהגדרה העצמית שלהם כחירשים. שפת אם. המקום היחיד שבו הם יכולים להיות עצמם.
בישראל חיים כ־800 אלף חירשים וכבדי שמיעה, כ־8% מהאוכלוסייה. כ־200 אלף איש דוברים את שפת הסימנים ברמה מסוימת, ומשהו כמו 15 אלף אישה ואיש - לרוב חירשים שנולדו למשפחות חירשות - משתמשים בשפת הסימנים כשפה ראשונה וקנאים לה. ובצדק. ידעתם למשל שהיא מכילה סימן־תנועה מיוחד המתאר את המצב הספציפי שבו גילית שקיבלת יותר מדי עודף ולא נעים לך מהמוכר, ויחד עם זה לא מצליחה להבדיל בין מפלגה לסיעה?
***
ננה בר, 45, היא חוקרת בחוג למגדר ונשים באוניברסיטת ת"א ומרצה לקולנוע בהיבטי מגדר, חירשות ומוגבלויות. גם היא דוגלת בעמדה שדומה לזו של אחד העם: "התפיסה שלפיה החירשות היא פגם או לקות היא טענה מפלה", היא פוסקת. "הנחת היסוד שלי ושל ההגות המחקרית היא שחירשות היא מצב קיומי בעל משמעויות תרבותיות, סוציולוגיות, לשוניות, פסיכולוגיות ופוליטיות, והחירשים הם קבוצת מיעוט מוחלשת על־ידי כוחות שמיעתניים שהבינו את החירשות כתרבות נחותה, ואת החירשים כפגומים שצריך לתקן באמצעים של כפייה אורלית".
כיום, היא אומרת, "הקהילה החירשת דורשת, כמו הפמיניסטיות, לראות באופן חיובי את מה שנתפס כשלילי ולהפסיק להגדיר אנשים על פי גישת החסר. אין ממה להבריא", אומרת בר. "כמו שאדם שחור אינו לקוי צבע ולהט"בים לא מוגדרים כחסרי הטרוסקסואליות. החירש לא איבד את השמיעה, כמו שהשומע לא איבד את החירשות. הגדרת הזהות שלנו על דרך שלילה היא פוגענית ולא ראויה".
בהתאם לעמדות הללו, בר גם נלחמת במה שנתפס ככלי עזר לחירשים. את תעשיית השתלים והעזרים היא מגדירה "תעשיית ניגוח החירשים" ואת המחקר העוסק במציאת גנים נוספים האחראים לחירשות היא מקבילה לאאוגניקה - אותו תחום ידע שהיה אהוב על הנאצים שהזדהו עם שאיפתו להשביח את המין האנושי.
"אתה מכיר את התחושה שאתה צריך להיאבק על הכרה בקיום שלך?", שואלת אותי בר. האמת שלא, אני עונה, והיא מספרת לי סיפור קטן על שמיעתנות. "לפני 6 שנים וחצי, בהיריון, הגעתי עם אמי ומתורגמנית לשפת הסימנים לבדיקת מי שפיר. הריח של החדר ההוא עדיין באפי, כמו פניה של הדוקטור שישבה מולי ואמרה בטון אדיש: 'תחתמי לי כאן שאת מסכימה לבדיקת גילוי גן החירשות'. הייתי בהלם. אני אמורה לחתום על מסמכים המגדירים את החירשות שלי כפגם שיש להעלים? ישבתי מולה ותהום פעורה בינינו. הסתכלתי על בטני ההריונית ועל אמי שישבה בחדר, שומעת שאומרים שהבת שלה היא פגם מהלך. כמובן שסירבתי לחתום".
סיפורים על עלבונות דומים שמעתי מחירשות וחירשים רבים, ולכל אחת ואחד הייתה החוויה המקטינה שלו; באחד הסיפורים, שנחרת בזכרוני, ישב זוג חירשים שרצה להיכנס להיריון מול רופא שהציע להם להשתמש בתרומת זרע.
בר: "צריך לשאול את השאלה: האם המרדף אחרי הגנים של החירשות יביא אושר? את החירשים או החירשות לא שואלים, אז נותר לנו רק להתריע שקודם באו לקחת את החירשים, ואחר יבואו לקחת אתכם. לכל אחד מאיתנו יש מאפיין, תכונה וגן לא רצויים מסיבה זו או אחרת".
כמו 95% מהילדים החירשים בישראל, בר נולדה חירשת למשפחה שומעת. "גדלתי בשכונת עוני בלוד ולקח לי הרבה זמן לבנות תודעה חברתית פוליטית", היא אומרת. "כשאת אישה חירשת, שני צירי הזהות האלה מצטלבים. אנו מתמודדות עם כפילות של דיכויים, הן מבחינה מגדרית והן מבחינה שמיעתנית. במצבי משבר קיצוניים כמו פגיעות מיניות ואלימות, האישה החירשת תקבל פחות מענה מצד הרשויות מאשר האישה השומעת ותהיה לה פחות גישה לתמיכה שלה היא זקוקה".
גם סוגיית הרווחה היא פוליטית, אומרת בר. "מוסד הרווחה נוצר מכיוון שיש היררכיה של קבוצות בחברה, ויש קבוצות הנדחקות לשוליים. המבנה החברתי מָבנֶה את השוליים, והרווחה מתחזקת אותם. כך מאשימים את החירשים בהישגים הנמוכים. זה כמו שמאשימים את העניים בעוני. זו הפוליטיקה של דיכוי החירשות. ילד חירש עובר מהרגע שנולד פרוטוקול רפואי עמוס בפרוצדורות שאמורות 'לתקן' אותו. זו החוויה הראשונית והמסר הראשון שהוא מקבל".
אחרי השיחה עם בר אני חושב שבאמת מזעזע לבחון את מערכת היחסים בין השומעים לחירשים לאורך ההיסטוריה דרך נקודת המבט החירשת; נסו גם ותגידו אתם אם זה נראה כמו משהו מלבד שנאה תהומית ורדיפה גלובלית, מאורגנת, שיטתית ואכזרית מאין כמותה; הדירו את החירשים, הכריזו עליהם כחסרי דעת, כפגומים, כטמאים. עיקרו אותם, רצחו אותם, קשרו להם את הידיים שלא ישתמשו בשפת הסימנים, מנעו מהם להתחתן, ועשו עליהם ניסויים שונים ומשונים, כמו לשפוך שמן חם לתוך האוזן, מהלומות פטיש לגולגולת, מכות חשמל, מה לא - והכול במטרה להכחיד את החירשות ואת החירשים מהעולם. זה לא עבד.
מאז התקדמו השומעים, התעדנו והשתכללו. במקום שמן חם ופטיש כבד, מבצעים שלל בדיקות גנטיות לאיתור גנים הגורמים לחירשות, ומעודדים הפלות. רק בחודשים האחרונים התפרסמו כתבות על טיפול גנטי שהצליח לבטל חירשות בעכברים ועל חוקרים שומעים שמוצאים עוד ועוד גנים הגורמים לחירשות. וכל זה עוד לפני שסקרנו את המגוון המסחרר של שתלים משוכללים, מגברים ועזרים שונים שנועדו להעלים בפועל את החירשות ולייתר את שפת הסימנים, הסמל הגדול של תרבות המיעוט החירש. נראה ששומעים פשוט לא מסוגלים לסבול את העובדה שלא שומעים אותם. אולי זה מאיים עליהם.
***
שירלי פינטו, 31, היא ככל הנראה הפוליטיקאית החירשת היחידה בישראל. פעילה חברתית מוכרת בציבור החירשים שבבחירות האחרונות מוקמה במקום 9 בימינה, ולפני זה הספיקה לרוץ גם למועצת עיריית רמת גן. פינטו היא דור רביעי למשפחה חירשת הנשואה לחירש שבא ממשפחה חירשת. בנה, בן השנה וחצי, הוא כבר הדור החמישי. "גדלתי בבועה חירשת. בגיל 3 או 4 ראיתי ברחוב אנשים מדברים בצורה משונה - שאלתי מה זה ואמרו לי: הם לא מדברים כמונו, הם שומעים. זה היה מאוד מבלבל לגלות שאני במיעוט והם הרוב".
"ברגע שאתה יוצא מהבועה זה נהיה עולם אחר, קשה. אני לא סובלת מחירשות - אני סובלת מאטימות וחוסר נגישות של החברה. לדוגמה, מדינת ישראל נותנת לחירש 45 שעות תרגום בשנה - זה כלום, 7 דקות ביום. יש הרבה סיסמאות, אבל הכסף מחולק לא נכון". באנגליה, אגב, חירש מקבל 45 שעות תרגום בשבוע.
"אני חירשת, זו המהות והזהות שלי. זה מה שאני. קח ממני את שפת הסימנים - ואין שירלי. אני לא קיימת. אני לא רוצה להיות שומעת ואני לא רואה עצמי נכה; יש לי זהות, תרבות והיסטוריה ואני חלק מקהילת מיעוט לשוני תרבותי. אנחנו מרגישים כקבוצה לשונית, כמו אתיופים או רוסים, אבל אומרים לנו 'אתם מוגבלים'.
"המטרה שלי היא שהתרבות החירשת תהיה זמינה לכל אדם עם ירידה בשמיעה. רוב החירשים נולדים למשפחות שומעות, שמבחינתן חוות אובדן. הם פחות נחשפים לשפת סימנים ולפעמים בכלל לא מעלים בפניהם את האופציה ואת החשיבות של זה. ילד חירש שגדל בלי שפת סימנים, תמיד יהיה חסר לו משהו".
ואקדמיה לשפת סימנים את צריכה?
"יש הרבה מושגים שהשפה לא הגיעה אליהם, כמו פיליבסטר לדוגמה. המצאתי לזה סימן, אבל בשביל לקבל ולהטמיע אותו צריך אקדמיה. יש גם הרבה מילים שמשתנות בזכות הפוליטיקלי קורקט, כי קודם הייתה להן קונוטציה שלילית. השפה בהחלט זקוקה להשקיה וטיפול, היא מתחדשת ומתעדכנת וזקוקה לחידושים. אם ללשון העברית יש אקדמיה, גם לשפת הסימנים ראוי שתהיה".
***
לאחד העם, פעיל מרכזי בחברה החירשת, יש הצעת חוק מקיפה ויסודית בהרבה מהחלטת הממשלה המעורפלת, שעברה כעת בדחיפת שר התרבות והספורט חילי טרופר. הוא רוצה, בין היתר, אקדמיה לשפת הסימנים הישראלית שתהיה עצמאית לחלוטין ובעלת סמכויות. "אנחנו מחכים לכנסת הבאה ונתחיל מחדש", הוא אומר. "האקדמיה היא הארץ המובטחת מבחינתנו. אבל יחידה תחת האקדמיה ללשון עברית בלי מעמד מובטח (כפי שאושר כעת על־ידי הממשלה, ד' פ'), זה יותר מזכיר את הצעת אוגנדה".
גם השר טרופר מודע לחסרונות החלטת הממשלה, אבל יש לו נקודה טובה. "שמע", הוא אומר בשיחת טלפון, "הכי חשוב שהדבר ייצא לדרך. החלטת הממשלה היא רגל בדלת. נכון, זה יהיה תחת האקדמיה ללשון עברית, אבל להקים תאגיד חדש עכשיו - זה לא יקרה. והכי חשוב, לחירשים תישמר אוטונומיה מוחלטת".
ההחלטה עוד לא מתוקצבת, אבל לדברי טרופר, משרד התרבות והספורט העביר 100 אלף שקלים ראשונים המיועדים לאפיון החטיבה החדשה באקדמיה ללשון עברית.
שלום טלי בן יהודה, מנכ"לית האקדמיה ללשון עברית. איפה אתם בסיפור?
"הנושא ראוי וחשוב, אבל אנחנו לא רוצים להיכנס למקום שבו לא רוצים אותנו. אם הצד השני ירצה לקדם את העניין נעשה את הצעדים הראשונים. האקדמיה מוכנה לעזור".