מימין: הכתבת רוקמיני קלימקי והמפיק אנדי מילס מקבלים את פרס פיבודי על הפודקאסט "הח'ליפות" / צילום: רויטרס, Romeo Ranoco,AP-Brad Barket Shutterstock
ניתן לעקוב אחר פודקאסט 'הצוללת' גם בספוטיפיי, אפל פודקאסטס , גוגל פודקאסטס או באפליקציה האהובה עליכם בהעתקת כתובת ה-RSS.
הוא לבש חליפה כתומה, היה לו זקן. היה לו כיסוי עיניים. הכיסוי היה עשוי מגומי דמוי עור. קשרנו את הידיים שלו בעזרת חוט ואני ניסיתי לאזור אומץ לעשות זאת. אחרי זה דקרתי אותו. הדם התפרץ לכל מקום". במילים אלה מתאר בקולו, בפודקאסט שמבוסס על סיפור חייו - צעיר קנדי ממוצא פקיסטני המכנה עצמו אבו חוזייפה אל־קנדי - איך נעץ סכין בלבו של סוחר סמים שהיה שבוי של דאעש.
אבו חוזייפה נעצר בספטמבר האחרון לאחר שהמשטרה הקנדית פשטה על ביתו בפרבר של טורונטו. זאת לאחר שבעבר הודה במעשי רצח מזעזעים שביצע בשם ארגון המדינה האסלאמית בסוריה ובעיראק, וסיפר כי סייע לצלוב "כופרים", ירה בחפים מפשע והיה חלק ממשטרת השריעה של הארגון האסלאמי הקיצוני.
העילה המרכזית למעשיו הייתה, לדבריו, המשיכה שלו לאידאולוגיה הקיצונית והאלימה של הארגון. אבו חוזייפה דיבר על תחושת חוסר שייכות כבן למהגרים מפקיסטן, על ההערצה שלו את סרטי "מלחמת הכוכבים" ועל הרצון לעשות משהו גדול בחיים. כל אלה, אמר, הובילו אותו לחמוק מהוריו, לעזוב בחשאי את פקיסטן ולהתגייס לשורות דאעש לצד צעירים כמוהו מרחבי העולם.
אבל המשטרה הקנדית שעצרה אותו לא האשימה אותו באף אחד מהפשעים הללו. במקום זאת, אבו חוזייפה הואשם בקשירת קשר לביצוע מתיחה הקשורה לטרור: בארבע השנים האחרונות, כך חושדות הרשויות במדינה, שהרוז צ'ודרי, צעיר משועמם מהפרברים, בדה את המעשים הללו כדי לזרות פחד בציבור.
את שעבר עליו במסגרת "שירותו" של צ'ודרי במדינה האסלאמית הוא תיעד לכאורה באינסטגרם ובפייסבוק, ולאחר מכן בראיונות אנונימיים שהעניק לטלוויזיה הקנדית. אבל השיא היה כשכיכב באחת הבמות היוקרתיות בעולם העיתונות, "הניו יורק טיימס", כשדמותו של אבו חוזייפה עמדה במרכז סדרת פודקאסטים מצליחה של העיתון הניו-יורקי בשנת 2018 בשם "הח'ליפות" (The Caliphate), והפכה את הסיפור לבינלאומי.
"תמיד רציתי לעשות משהו גדול"
במשך זמן רב עבד צוות ה"ניו יורק טיימס" על "הח'ליפות". רוקמיני קלימקי, כתבת הטרור האסלאמי של העיתון, ומפיק צעיר ושאפתן בשם אנדי מילס, גיבשו עם מחלקת האודיו עשרה פרקים מושקעים, שבמרכזם סיפורו של אבו חוזייפה. קלימקי, אמריקאית ילידת רומניה, הציגה פרק אחר פרק את סיפורו המצמרר של אבו חוזייפה - משלבי הגיוס שלו, דרך הזמן שהעביר בסוריה ובעיראק ועד ההוצאות להורג והחזרה לקנדה מבלי שיועמד לדין.
סדרת הראיונות איתו, שבהם אבו חוזייפה מתאר את הדברים המצמררים באנגלית במבטא קנדי ידידותי, הפכה להישג עיתונאי. "האם זה בסדר שנגיד שאתה בקנדה?", הוא נשאל מחדרו בבית מלון באחד מפרקי הפודקאסט. "האם הרגשת מופלה לרעה כמוסלמי?", "האם אתה בא מבית דתי?". הצעיר הקנדי משיב במהירות לכל השאלות.
"תמיד רציתי משהו גדול יותר בחיים", הוא מספר לכתבת הניו יורק טיימס, ומוסיף כי הסיבה לנסיעה הייתה הרצון להילחם לצד אחיו המוסלמים. באחד מהפרקים הוא מספר למשל כי היה עד לתכנון מתקפות טרור בינלאומיות, כמו זו שבוצעה בפריז בנובמבר 2015. "היו שם כמה אנשים מאסיה, כמה אמריקאים ועוד שניים־שלושה קנדים. על הקיר הוקרנה מפה גדולה מגוגל. היא סימנה את שדה הקרב ונועדה להראות איפה התקפות מסוימות יכולות להתבצע". בפרקים אחרים הוא מספר כיצד הסתנן מטורקיה לסוריה, עבר אימונים וסייע להשליט סדר מטעם המשטרה המקומית של ארגון המדינה האסלאמית. הוא אפילו נוקב בשמותיהם של מוסלמים קנדים שהתפרסמו במדינתם כאשר עברו לסוריה ולעיראק.
כמעט כל משפט שלו מקבל פרשנות מיידית בפודקאסט מצד קלימקי: "אנשים מדמיינים שפעילי המדינה האסלאמית שונים מאיתנו, אבל למעשה זה מפחיד יותר - כי הם אנשים נורמלים, הם לא מפלצות. אבו חוזייפה, מהניסיון שלי, הוא הנורמה".
נורמה או לא, הפודקאסט זוכה להצלחה, ואבו חוזייפה לתהילת עולם מפוקפקת. הסיפורים שהוא מגולל בפודקאסט גם הצליחו לחולל סערה של ממש בפרלמנט הקנדי, לאחר שתיאר שיום אחד פשוט חזר לטורונטו לחיות את חייו הרגילים מבלי לעמוד לדין. "מתי ראש הממשלה יפסיק לאפשר לטרוריסטים צמאי הדם הללו ללכת ברחובות, ויזרוק אותם לכלא במקום?", שאל בדיון בפרלמנט חבר אופוזיציה את ראש הממשלה הקנדי ג'סטין טרודו.
כמה ימים לאחר מכן ארגן "הניו יורק טיימס" אירוע באוניברסיטת טורונטו בקנדה בנושא קיצוניות דתית, שבו ראיינה כתבת העיתון לשעבר בירושלים, ג'ודי רודרן, את קלימקי ובירכה אותה על הפודקאסט יוצא הדופן. כששאלה אותה למה החליטה לבנות את הסדרה דווקא סביבו, ענתה קלימקי: "בגלל המעשים האכזריים שהם עושים, הספקטקלים של האלימות, אנשים קופצים למסקנה שהאנשים הם רוצחים. כשאתה יושב מולם הדבר שעובר בראשך הוא שהם נורמלים. למה חוזייפה היה כזה מעניין? כי ראיינתי כמה עשרות פעילי דאעש, ואף אחד אף פעם לא הודה שהוא ביצע פשעים. בואו נהיה ברורים, הוא עשה דברים נוראים, אבל זה אמיץ מצדו לחשוף את עצמו בפורמט מוקלט. אני חושבת שהוא עשה את זה כי ברמה מסוימת הוא מרגיש חרטה".
"איך את בודקת שמה שהוא אומר לך הוא אמיתי?", שאלה רודרן.
"בדיקת עובדות היא הבסיס למה שאנחנו עושים", אמרה קלימקי, "אנחנו מדברים על משהו שקרה בח'ליפות, בעיראק ובסוריה, בטריטוריה שאני ככתבת מערבית לא יכולה להיכנס אליה אלא אם כן יש לי משאלת מוות. מה שניסינו לעשות הוא לבדוק את הפרטים שהסיפור מכיל, וזה המקום שבו מכונת 'הניו יורק טיימס' נכנסת לפעולה. קולגה בפקיסטן בדק עובדות שהוא מסר לנו, קולגות בוושינגטון התקשרו למקורות כדי לדעת מה יודעים עליו".
אחד ההישגים הגדולים של העיתון
"הח'ליפות" הייתה לסדרת הדגל של הסכתי "הניו יורק טיימס" באותה השנה. היא סימלה ניסיון של העיתון - שהשיק שנה לפני כן בהצלחה רבה את הפודקאסט היומי "The Daily" - להיכנס לנישה הנחשבת של פודקאסטים הצוללים לעומק פרשות משפטיות או היסטוריות. "הניו יורק טיימס" שם דגש עצום על השקעה בפלטפורמות מקוונות חדשות, בכלים דיגיטליים ובניסיון לכבוש קהלים חדשים, ועד כה זה מסתמן כמהלך מוצלח - שווי השוק של החברה־האם הכפיל את עצמו בתוך פחות משנתיים.
מה שבולט למי שמאזין לפרקים של "הח'ליפות" הוא הדרך החדשה לספר סיפור: אפקטים קוליים המגבירים את הדרמה, קטעי ארכיון, שיחות בין עיתונאים, ומעל לכול דיאלוג מתמיד בין המפיק מילס לבין קלימקי ושאלות חוזרות ונשנות שהוא מפנה כלפיה - מה הרגשת כשראיינת אותו? למה שאלת דווקא את זה? מה הניסיון שלך לגבי פעילים? גרעין הסיפור הוא אולי אבו חוזייפה, אבל קלימקי נמצאת שם כגיבורה הראשית, לא פחות. מכתבת מוערכת - שמכסה מאז 2014 את ארגון דאעש בעיתון ויש לה 400 אלף עוקבים בטוויטר - הפכה קלימקי ללא פחות מכוכבת, שהתראיינה גם בתוכניות לילה בערוצים האמריקאיים.
בסוף 2018 זכתה "הח'ליפות" בפרס פיבודי היוקרתי, שנועד לציין הישגים עיתונאיים יוצאי דופן בתחום הרדיו והטלוויזיה. ההסכת נבחר כאחד מ־30 הסיפורים הטובים של שנת 2018 מבין יותר מ־1,300 הגשות. מי שקיבל את הפרס בשם כל הצוות היה מילס, שהודה במיוחד לקלימקי והגדיר אותה כ"אחת הכתבות הגדולות בעולם כרגע".
עד לחודש האחרון נחשבה הסדרה לאחד ההישגים הגדולים של העיתון. אבו חוזייפה קיבל ערך בוויקיפדיה, קלימקי הרחיבה את הערך שלה, אתר מיוחד הכולל את תמלולי כל הפרקים הוקם לטובת הפודקאסט.
אולם בספטמבר האחרון התבררה התמונה האמיתית: אבו חוזייפה הוא בכלל שהרוז צ'ודרי, והסיפורים על שירותו בדאעש הם פרי דמיונו.
העובדה כי צ'ודרי, כך נראה, הצליח לשטות בכתבת ובצוות הפודקאסט, ולמעשה במערכת "הניו יורק טיימס" כולה, מעלה שאלות כבדות משקל: לא רק לגבי המקצועיות של העיתון, שידע שערוריות בעבר, אלא גם לגבי האפשרות להשתמש בפורמט עיתונאי חדש - שמלבד טקסט גם מתקשט באפקטים ומוטיבים שמלבים את הדרמה, ומניעים אותו בין בדיה למציאות, בין בידור לחדשות. כך, אבו חוזייפה, גם אם לא ביצע את המעשים שהתפאר בהם, יכול אולי להתגאות בהיותו מי שהביא את הפייק ניוז לעולם הפודקאסטים בהצלחה רבה.
התמרורים היו שם כל הזמן
למעשה, בזמן שקלימקי התפארה ב"מכונת בדיקת העובדות של 'הניו יורק טיימס'" בדיון באוניברסיטת טורונטו, ג'ון לנקסטר, כתב של רשת הטלוויזיה הקנדית CBC הביע ספקות משלו בגרסה שמסר הצעיר הקנדי. לנקסטר הגיע גם הוא לפעיל לכאורה, ב־2017, וראיין אותו בהבטחה לאנונימיות על המעשים שהיה אחראי להם בעיראק ובסוריה. זה היה שנה לפני שידור הפודקאסט, ואבו חוזייפה אמר לו כי שירת במשטרת הדת של הארגון, אך לא הרג אף אחד.
מיד אחרי פרסום הפודקאסט והסערה שהתעוררה בפרלמנט הלך לנקסטר למסעדה המשפחתית של צ'ודרי. "הוא היה בשוק כשראה אותנו", סיפר לנקסטר במאי 2018 ל־CBC. "אמרנו לו שיש לנו בעיה גדולה, ושאם יתברר ששיקר לנו, אז למעשה אין לנו חובה לשמור על האנונימיות שלו יותר".
צ'ודרי נבהל מאוד ואמר ששיקר ל"ניו יורק טיימס". הוא טען שביצע את הראיונות עם העיתון עוד ב-2016, אחרי שחזר מפקיסטן (לשם סיפר כי גורש אחרי שיצא לטורקיה), ושסבל מפוסט־טראומה ומביעותים ולקח סמים. "אמרנו לו שרמת הדיוק שהציג בראיון עם 'הניו יורק טיימס' גבוהה מאוד (ביחס למי שטוען שהוא משקר - א"א), והוא סיפר שראה את הדברים הללו, שהם התרחשו כה קרוב אליו עד שבקלות יכול היה לספר שעשה אותם".
הערוץ הקנדי ביקש מ"הניו יורק טיימס" להבהיר את הטענות. דובר של העיתון ענה בהודעת דוא"ל כי "'הניו יורק טיימס' אישר עם כמה סוכנויות ביון שהאדם המכנה את עצמו אבו חוזייפה היה חבר בדאעש ונסע לסוריה".
בספטמבר האחרון עצרו הרשויות הקנדיות את צ'ודרי באשמת התחזות והפצת פאניקה, שבבסיסו הטענה כי אבו חוזייפה מעולם לא היה בסוריה או בעיראק, וגם לא נלחם בשורות דאעש. רק אז, שנתיים לאחר פרסום הפודקאסט, ב"ניו יורק טיימס" הודו בכישלון העיתונאי. אבל סימני השאלה סביב המעורבות האמיתית של הצעיר הקנדי בדאעש, מתברר, היו שם הרבה לפני.
בחמשת הפרקים הראשונים ההסכת די מתעלם מזה. הצעיר הקנדי מצוטט כ־400 פעמים וקלימקי מקפידה לאמץ את הגרסאות, ואפילו משליכה עליהן מעולמה - "כשאני מקשיבה לו אני מזהה את עצמי, נערה צעירה שלא הסתגלה לחיים האמריקאים, שצחקו עליה כי לא יכלה לומר מילים מסוימות".
אבל הפרק השישי של הפודקאסט עוסק בדיוק בשאלות לגבי מהימנותו של הצעיר הקנדי. קלימקי והמפיקים מזהים חורים בגרסאות שלו, במיוחד סביב תאריכי הנסיעה שלו לכאורה מפקיסטן לסוריה, הזמנים שבהם היה במזרח התיכון והעובדה שאין לכניסות וליציאות שלו תיעוד בדרכון. "אני שונא להיות זה שמעלה את זה, אבל מה אם זה יתברר כסיפור מוזר של קאטפישינג (התחזות מקוונת - א"א)?", תוהה מילס בפרק, לאחר שהם בודקים את הדרכון שלו ומגלים שבכלל היה בפקיסטן בחלק מהזמן שבו טען שהוא בסוריה. "אני מבינה שמישהו שהיה בח'ליפות ינסה להגזים קצת", אומרת קלימקי, "אבל להמציא את כל הפרטים הללו? לספר איך הוא הרגיש את האקדח בידו? זה יותר מדי". נדמה שחברי הצוות מתרצים כשהם מקבלים ממערכת המודיעין האמריקאית מידע שלפיו הצעיר "מוכר לרשויות", נמצא ברשימת האנשים האסורים לטיסה לארה"ב ויש חשד שהיה בדאעש.
מה שמעניין בדרך ההתמודדות עם הסתירות הללו הוא שהן הופכות לחלק מהסיפור. הפרק הזה לא נעשה ברקע. אבל השאלות סביב האמינות מוצגות אחרי יותר משעתיים של הסכת שבהן לא מובעים פקפוקים רבים בגרסה. העבודה העיתונאית הבסיסית של בדיקת עובדות הופכת לחלק מהתוצר שמוגש למאזינים, במהלך שמערבל את הקו העדין הקיים ממילא בין לספר סיפור אמיתי לבין השמעת בידור שנועד למשוך תשומת לב בכל מחיר.
"היינו צריכים להטיל ספק"
אז מה קרה שם באמת? צ'ודרי נסע ב־2013 לפקיסטן כדי ללמוד באוניברסיטת לאהור. הוא קיבל A באנגלית ו־F באסלאם בסמסטר הראשון שלו. בסמסטר האחרון לתואר הוא נכשל בכל הקורסים שלו. ב־2016 הוא חזר לקנדה והחל להתפאר בעברו כלוחם בדאעש. הוא פרסם פוסטים ברשתות החברתיות ומשך אליו שורה של עיתונאים, בהם קלימקי.
כל אלה התבררו בעקבות מעצרו בספטמבר - אז הודיע "הניו יורק טיימס" כי "יפתח בחקירה פנימית". תוצאות החקירה של העיתון פורסמו ב־18 בדצמבר: "הפרקים של 'הח'ליפות' שהציגו את הטענות של מר צ'ודרי לא עמדו בסטנדרטים המקצועיים שלנו לגבי דיוק".
העיתון גם הוסיף לסדרה ראיון העוסק בכישלון. "זה היה כישלון ברמה הארגונית", הודה עורך העיתון דין באקט. "אני חושב שהבחור הזה היה נוכל שהמציא את רוב הדברים שהוא אמר לנו, אם לא את כולם. הוא הונה אנשים באופן קבוע וסיפק מידע שגוי בצורה שלמען האמת הייתה צריכה להטיל ספק בסיפור שלו". "הניו יורק טיימס" החזיר את פרס פיבודי וגם ביקש מוועדת פרס פוליצר למחוק בדיעבד את המועמדות שהגיש העיתון על בסיס הסדרה.
"אני גאה באופן יוצא דופן בסיפורים שחשפתי על דאעש", אמרה קלימקי בתגובה לגילויים, "אבל כעיתונאים אנחנו דורשים שקיפות מהמקורות שלנו, ולכן עלינו גם לצפות לשקיפות מעצמנו. אם אני חושבת בדיעבד על מה שפספסנו בדיווחים שלנו, אני מרגישה ענווה". בינתיים העיתון העביר אותה מתפקידה ככתבת טרור.
כלי התקשורת הקנדיים שדיווחו על הפרשה של "הניו יורק טיימס" לא התקשו למצוא את החורים בגרסה של צ'ודרי: תמונה שהציג לכאורה משהותו בסוריה הייתה למעשה של סוכנות הידיעות גטי; הוא כתב באינסטגרם ששהה שנה בסוריה, אף שבראיונות אחרים אמר שהיה כמה חודשים; והטענה שלו שהצטרף לדאעש בינואר 2014 עמדה בניגוד לטענה שלמד בפקיסטן ב־2014. כמו כן, את הפוסטים הראשונים שבהם התפאר במעשיו פרסם בשמו האמיתי, מה שהעלה אותו מיד על הכוונת, וגם פורסם בידי מכון ממר"י, המתמחה בניטור תקשורת מהמזרח התיכון ופעילות אסלאמית קיצונית.
מבלי להכות על חטא באמת
למרות החקירה הפנימית, הכשלים והטעויות הפודקאסט נותר בשלמותו באתר האינטרנט - כעת מלווה בניסוח משפטי מפולפל שמטרתו להפחית מאחריות "הניו יורק טיימס" מבלי להכות על חטא באמת.
ארגון דאעש - שהפיק אירועים כהטבעה ושריפה למוות בשידור חי, ערף ראשים מול המצלמות והטיל אימה בציבור באמצעות התקשורת - בוודאי מרוצה מהמצב. צעיר קנדי הטמיע את הסיפורים האלה טוב כל כך עד ששיטה באנשי תקשורת, הציג להם בדיוק את מה שרצו והגיע עד "הניו יורק טיימס". כך סייע בהפחתת אמינותה של העיתונות.
זו בעצם הטענה של הרשויות הקנדיות: צ'ודרי לא ביצע את המעשים, אך ההתפארות שלו בהם היא מתיחה שמטרתה להפחיד. טענה זו צובעת את כל הפודקאסט של "הניו יורק טיימס" בצבעים של שיתוף פעולה עם אפקט הטרור. העיתון הפיק פודקאסט מושקע, הפיץ אותו ולמעשה התגייס כדי להשמיע את דבריו של אותו אבו חוזייפה. אבל הצידוק להשמיע את הדברים נעלם כשמגלים שהוא פשוט שיקר. צ'ודרי השתמש ב"ניו יורק טיימס" ולא להפך.