דרור פויר/ צילום: יונתן בלום
א. בשבוע שחלף מת ישראלי מקורונה בכל 37 דקות בממוצע; מספר שקשה לאחוז בו ולהבין אותו. רובם מתו לבד, במחלקות קורונה עמוסות - וקשה עוד יותר לתפוס את הניגוד הדוקר בין העומס במחלקות לבדידות הנוראה של המת במגפה שנפרד מהעולם במחלקה סגורה למבקרים, בלי אדם אוהב שיחזיק לו את היד ולמעשה בלי מגע אנושי בכלל; הכול דרך מיגון, חליפות, מסכות וכפפות. את השמות של רובם לא הכרנו, רק את סכום מספרם. פעם, כשהיו מלחמות, היו מריצים על המסך את שמות ההרוגים, אבל עכשיו אין זמן לזה, הרי כל דקת מסך היא קודש למפעלותיו של ראש הממשלה. את מפעל המוות הגדול - תוצאה של מדיניות כנועה, לא עניינית וחסרת אחריות - מזכירים לו קצת פחות. לזה הרי אין לו שום קשר, הוא אחראי רק על הדברים הטובים.
למעלה מארבעת אלפים ישראלים מתו מקורונה (4,060 נכון לשעת כתיבת שורות אלה) - זה כמעט אלף ישראלים יותר ממספר הישראלים שמתו בפיגועים מקום המדינה ועד היום. זה יותר ממספר ההרוגים בתאונות דרכים, ועוד ההרוגים בתאונות עבודה, ועוד הנשים שנרצחו על-ידי בעליהן ב-2020 - כפול עשר! זה המון, אבל המון, מוות שישאיר אחריו המון, אבל המון, עצב. מכתשים של אובדן מלאים בדמעות ובזעם.
מדי פעם עולה בכל זאת שם אחד ומתבלט, לא תמיד בטובתו, מהמון המתים האנונימיים. לפעמים אפילו מצורפת תמונה. כך קרה למשה חרזי בן ה-47 ז"ל, תל אביבי ואב לחמישה שמת כשנותק ממכונת ההנשמה באיכילוב. אומרים שהמשטרה בודקת, והרי כולנו מאוד מאמינים (גם) למשטרה בימים אלה; במיוחד אחרי שראינו איפה הם משקיעים את מאמצי האכיפה שלהם. בסוף זה ייגמר בקנס לאיזה חסר מזל בג’סר א-זרקא.
באחד מהאייטמים בטלוויזיה על מותו של חרזי אמר הכתב משפט שגרס לי את הלב: "טלי ומשה חרזי בדיוק סיימו שיפוץ בבית והיו להם תוכניות גדולות: להמשיך לגדל את הילדים". התוכניות הגדולות היו פשוט לחיות וזה היה כל-כך עצוב שפתאום הרגשתי שאני כבר לא יכול יותר, אף שאחרי כמה דקות התברר שאני דווקא כן יכול. אתם מכירים את זה שפתאום אתם מרגישים שאתם כבר לא יכולים יותר, ואז מתברר שאתם דווקא כן יכולים? ברור שאתם מכירים, קוראים לזה "כל בוקר מאז שהתחיל הסגר השלישי המחורבן", שעכשיו מתארך רק בעוד קצת, ואז אולי רק בעוד טיפה, מי יודע, הכול תלוי בהוראות שיתקבלו מהנכד של קנייבסקי.
אחרי זה יספרו לנו שניצחנו את הקורונה. ובמובנים מסוימים, זה אפילו יהיה נכון - אבל באיזה מחיר מופקע, שוד לאור ניאון של בית חולים, של חיי אדם. יש אחראים למותם של האנשים האלה. מי בגלל אדישותו, מי בגלל פחדנותו, מי בגלל רשעותו, מי בגלל אמונתו, מי בגלל תרבותו ומי בגלל שיצא להסתובב ברחובות אף שהוא חולה.
כמה אלפי ישראלים מתו לשווא? הספירה נמשכת.
ב. בשבוע שחלף מת ישראלי מקורונה בכל 37 דקות בממוצע, אבל נראה שרוב המיתות זכו למעט עניין יחסית ל"הסכם שת"פ לאיסוף מידע אפידמיולוגי מהעולם האמיתי" שנחתם בין ישראל לחברת פייזר. עצם הכותרת היא דלי של מי קרח המוטח בפרצופינו ההמומים: כן, ישראלים חביבים, זה העולם האמיתי שלכם עכשיו - תתרגלו. זה העולם, לא האשליה הקולקטיבית על ה"שגרה" שאנחנו מתכוננים "לשוב" אליה.
פתאום אנשים נזכרו לכעוס, ובצדק. מה זה צריך להיות! עושים עלינו ניסויים! מפירים את הפרטיות! מוכרים את המידע! די מהר התברר שזה לא ניסוי אלא מחקר, וכזה שלא כולל מידע ספציפי וממילא אין ממש בעיית פרטיות אמיתית (אם כי יש עדיין סעיפים נסתרים בהסכם), אלא נתונים כמו מספר מאומתים, מספר מאושפזים, מונשמים, נפטרים וכיו"ב (לפי פילוחים שונים) והעניין נרגע - אבל הכעס האמיתי לא היה צריך להיות מופנה אל סוג הנתונים אלא על עצם העניין: ששוב נעשתה מעל לראשינו עסקה בענייננו ושלא בידיעתנו. ששוב שיקרו לנו והתייחסו אלינו כמו לילדים או לחברי כנסת. במקום לומר את האמת הפשוטה מההתחלה: ‘חבר’ה, מאחר שלא היה שום סיכוי אחר לעצור את המגפה, הרי לנו אין יכולת או אומץ להגביל אתכם ולכם אין יכולת או רצון לשתף פעולה, אז עשינו פה דיל טוב עם פייזר של חיסונים תמורת מידע, כולל כמה סעיפים שכרגע אנחנו לא יכולים להראות לכם’, מה לא טחנו לנו במוח: שאנחנו הראשונים, שאנחנו הכי טובים, שזה בזכות קופות החולים, שזה בזכות נתניהו, שכל העולם מסתכל עלינו.
למה לא לדבר אמת? אנחנו לא פוליטיקאים, נעמוד בה.
ג. ואולי התעצבנו על ההסכם עם פייזר כי הוא מאשש איזו תחושה עמומה-ועדיין-ודאית שכולנו מסתובבים איתה כבר שנה: שהכול, כל מה שקורה לנו, לעולם כולו ולנו במיוחד, כלומר לי ולכם באופו אישי, הוא בעצם ניסוי ענקי לצורך מחקר נעלם: כמה עוד אפשר להעמיס על חברה אנושית. בכמה עוד פירוק חברתי, אפליה, שרירות לב, שיקולים לא ענייניים, סגרים, שטיפת מוח, פלגנות, הגבלת זכויות, משחקי אגו וחוסר ודאות עוד נצליח לעמוד כחברה. ובכמה גזרות יכול לעמוד אדם? כמה לבד יש בכל אחד מאיתנו? עד לאן אפשר לצמצם את היומיום? עד כמה אפשר לכווץ את הרדיוס? באיזו מידת לחץ מתפרק תא משפחתי? מתי תוגה הופכת לעצב ואיך עצב מתגבש לדיכאון וכמה עוד אפשר יהיה להחזיק מעמד לפני ש… לפני שמה בעצם? יש לך 37 דקות בממוצע להיפרד מישראלי שעומד למות, מה אתה רוצה לומר לו? אם היו לך עוד 37 דקות לחיות, מה היית עושה בהם? מתי הניסוי ייגמר, הוא ייגמר מתישהו? יש לו סוף?
אנשים אומרים ש"אפשר לראות את הסוף" של הקורונה. לא יודע מה לומר לכם, חברות וחברים, אני בן חמישים ועוד לא ראיתי משהו שהיה לו סוף, בטח שלא ראיתי בעיניי סוף שהגיע - ואני לא מדבר על המוות. תגידו דבר אחד בחיים הציבוריים שלנו בישראל שהגיע לסופו המוחלט. או אירוע שהיה הסוף של משהו. אחד. לא תמצאו. דברים לא נגמרים. כל מלחמות ישראל עדיין נמשכות, כמו ההתנתקות, כמו רצח רבין, כמו המעברות - אין סוף, הדברים נמתחים ונמהלים ונשארים לנצח.
כך גם בחיים הקטנים שלכם ושלי; טינות מהדהדות שנים, אהבות מתות חוזרות בחלומות, הילדות לא הלכה לשום מקום. המתים שלך מלווים אותך. אין סוף, לא היה סוף ולא יהיה סוף. כל מה שיש זה אופק ואם יש לך מזל אז כוכב צפון או פאטה מורגנה.
אנחנו רואים את הסוף של הקורונה, במובנים רבים זה נכון, אבל לא בטוח שהסוף הזה נראה כמו שאנחנו רוצים לדמיין. הקורונה הרי לא תיעלם פשוט ביום אחד וכולנו נצא למרפסות ונמחא כפיים, נכון? יש עוד הרבה שלבים לניסוי הזה, והעכברים המצטיינים מקבלים דרכון ירוק.
זאת האמת, נראה לי.