מתוך הסרט "קרעים של אישה" / צילום: Benjamin Loeb Netflix
סיפור הוליוודי ידוע הוא זה של "האמברסונים המופלאים", הסרט שביים אורסון וולס ב-1942, שנה לאחר האוסקר על "האזרח קיין". האולפן שמימן את הסרט, RKO, חשש מכך שהסיום העצוב של העלילה ירחיק את הקהל, ולכן החליט להחליפו בסוף חדש, אופטימי יותר, על אף התנגדות הבמאי. גם בצפייה עכשווית אפשר לראות את הסצנות הכפויות שאינן הולמות את הקו של שאר הסרט, וההתערבות הזרה בולטת וצורמת במיוחד.
הסרט החדש "קרעים של אישה" נעשה באווירה אחרת לחלוטין מ"האמברסונים המופלאים" - הוא תוצר של חברת הפקה אירופית קטנה יחד עם ענקית הסטרימינג נטפליקס, וככזה איננו מוכוון רווחים כמו בשיטה ההוליוודית. לכן החופש האומנותי של היוצרים - הפעם מדובר בבמאי ההונגרי קורנל מונדרוצ'ו וזוגתו התסריטאית קטה וובר - היה כמעט מוחלט. ועדיין, משום מה, החוויה היא זהה. נדמה שלסרט היה קו מסוים, כזה המצליח להישיר מבט לטרגדיה ולכאב אנושי - ובעשר הדקות האחרונות כאילו התפרץ איזה מפיק לסט וצעק "מה זה! למה כולם עצובים? יאללה, תחייכו קצת!". באמת שכבר הרבה זמן לא נצפה סרט שדקותיו האחרונות כל-כך בוגדות בכל מה שהתרחש לפני, וממש הורסות הכול.
מונדרוצ'ו (בן בית בפסטיבלי ישראל, שאפילו בא לבקר כאן מדי פעם) ו-וובר החליטו לעשות סרט שבקע מתוך טרגדיה אישית שלהם: לידה ראשונה שהסתיימה במות התינוק. הכאב הזה, שבאמת קשה לתפוס אותו, בוודאי שלהתמודד, מועבר ב"קרעים של אישה" דרך מרתה (ונסה קירבי שכבשה את ליבנו כנסיכה מרגרט בשתי העונות הראשונות של "הכתר") ושון בעלה (שיה לה-באף, שלאחרונה נחשף כמטרידן ואדם דוחה באופן כללי, ולכן נמחק לחלוטין ממערך השיווק), שמאבדים את התינוקת שלהם בלידה ביתית שמשתבשת. בזמן שהמיילדת עומדת למשפט, השניים מנסים להתמודד עם הכאב ולחזור לשגרת החיים, אך הדבר קשה מכפי שהם מתארים לעצמם.
רשימת ההצלחות של הסרט, לפחות ברובו, איננה מבוטלת. מונדרוצ'ו והצלם בנג’מין לוב בחרו בשוטים ארוכים ומורכבים המאפשרים לשחקנים להוציא מעצמם הופעות נהדרות, הטון מצליח לשלב בין האימה לבין השגרה, והמוזיקה שהלחין הווארד שור היא אחת היפות של השנה. אלו מצליחים לטשטש רגעים פחות טובים, כמו מונולוגים ארוכים שנראה כאילו נכתבו במיוחד לאוסקר ומרגישים מלאכותיים, ובעיקר רפטטיביות של דימויים שאמורים להעניק לסרט עומק, אבל בעצם מרדדים אותו כמו שיר לא מוצלח בסדנת כתיבה למתחילים ובזמן שגם אם התפרים הגסים נראים, ונסה קירבי בהופעה מדהימה והצילום, הופכים את הסרט לראוי לצפייה. זאת, כאמור, עד עשר הדקות האחרונות, שבהן "קרעים של אישה" מצפה שלא נשים לב שהוא זרק כל היגיון לרוח, ומקפיץ את הגיבורה איזה חמישה שלבים של תהליך על מנת שלא נהיה בדיכאון. ייתכן שהיוצרים רצו ליצור מבט אופטימי על הטרגדיה, אולי כדי להעניק תקווה לאלו שחוו אותה כמותם, אבל התוצאה מתסכלת להפליא.