ג'ו ביידן מושבע לנשיאות לצד רעייתו ג'יל / צילום: Associated Press, Andrew Harnik
הקבינט האמריקאי אינו ממשלה במובן הידוע לישראלים, או לדיירי דמוקרטיות פרלמנטריות, או אפילו לצרפת עם השיטה הנשיאותית-פרלמנטרית שלה. הקבינט האמריקאי הוא שלוחה של הנשיאות. מעולם לא הייתה בו אחריות קולקטיבית.
מקובל להגיד בוושינגטון, שכל אחד מחברי הקבינט משרת שם "על פי העונג של הנשיא". לשון אחר, הנשיא הוא השוכר את שריו, וזכותו להחליף אותם בכל רגע נתון. ממשלתו לא תיפול. אמנם חברי הקבינט (ורבים מחוץ לקבינט) נכנסים לכהונותיהם רק לאחר שהם מקבלים את אישור הסנאט, אבל בזה מסתיימים יחסי ההצבעה שלהם עם הקונגרס. כמובן, הקונגרס יכול להדיח אותם באמצעות תהליך ה"אימפיצ'מנט", אבל זו אופציה גרעינית. זה קרה בפעם האחרונה ב-1876. ככה זה כשרפובליקה קיימת 230 שנה, אפשר למצוא בה תקדימים כמעט לכל מעשה, אבל צריך לחטט עמוק.
בקבינט של ג'ו ביידן עומדים להיות 25 חברים, קצת יותר ממה שיאיר לפיד היה מרשה, אבל פחות ממה שיהיו בממשלת ישראל הבאה, או בבאות אחריה. מוטב להזכיר, שבארה"ב יש 50 קבינטים ו-50 אסיפות מחוקקות (רובן עם שני בתים), בכל אחת מן המדינות; ויש דרגה גדולה של ממשל עצמי ושל האצלת סמכויות. קבינט פדרלי קטן יחסית אינו ניתן להשוואה עם קבינט ישראלי. אבל זה באמת בסוגריים.
אפילו המספר הצנוע הזה, 25, הוא גדול מבחינה היסטורית. בקבינט של לינקולן, אשר ניהל את מלחמת האזרחים, היו רק שבעה חברים. בקבינט של פרנקלין רוזוולט, שניהל את חלקה העצום של ארה"ב במלחמת העולם השניה, ישבו עשרה חברים.
15 המזכירים והיתר
בקבינט המתהווה והולך עכשיו עומדים להיות 15 "מזכירים", שווי-ערך של שרים, שיעמדו בראש משרדי ממשלה מלאים. מושבי קבינט יינתנו גם לסגנית הנשיא, לראש הסגל של הבית הלבן, לממונה על קהילת המודיעין, לממונה על שיחות הסחר הבין לאומי, לראש הסוכנות להגנת איכות הסביבה, למקביל האמריקאי פחות-או-יותר של החשב הכללי בישראל, ליועץ הכלכלי הראשי של הנשיא, ליועץ המדעי הראשי שלו ולראש מינהלת העסקים הקטנים. אכן, נבחרת מעניינת.
רק חברה אחת בקבינט הזה קיבלה את אישור הסנאט. זו האשה הראשונה שהופקדה אי פעם על תיאום בין-זרועי בקהילת המודיעין. שמה אבריל היינס (Haines), והיא שימשה מקודם סגנית מנהל הסי.איי.אי.
אף בכיר אחד נוסף בממשל לא אושר. בכירי הבית הלבן אינם זקוקים לאישור, כך שהסגל הנשיאותי כבר עומד על מכונו; בעצם עומד על מכונו זה שבועות אחדים.
קליין חוזר לבית הלבן
ראש הסגל הוא רון קליין (המאיית את שמו Klain, והוגה אותו כמו הלמ"ד היתה מנוקדת בצירה). הרבה שמות יהודיים ממזרח אירופה עברו שיפוץ בשערי הכניסה לאמריקה בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, בעיקר אם שמותיהם אויתו במקור באותיות קיריליות ולא לטיניות.
קליין היה ראש הסגל של ביידן במשך ארבע שנים, בהיותו סגן הנשיא של ברק אובמה, וראש הסגל של אל גור בהיותו סגן הנשיא של ביל קלינטון. קשה לחשוב על הרבה אנשים בוושינגטון המבורכים ביותר ניסיון ממשלתי ופוליטי מקליין. בהיעדר חריפות פוליטית, ראש הסגל של הבית הלבן עלול להכשיל את הנשיא.
כבר היו דברים מעולם. בחירה לקויה של ראשי סגל מילאה תפקיד בהתמוטטות ריצ'רד ניקסון ב-1974, היתה קרובה להפיל את רונלד רייגן ב-1986, הוציאה את הרוח ממפרשי ביל קלינטון ב-1993, לא הועילה לברק אובמה ב-2009, וסיבכה את דונלד טראמפ ב-2017.
כהונת ראש הסגל בארה"ב מושווית לפעמים עם זו של ראש ממשלה לא פורמלי. הוא החוליה המקשרת בין משרדי הממשלה לנשיא, במובן הזה שהוא חולש למעשה על הכניסה אל הלשכה הסגלגלה. עד כמה הוא חולש, תלוי במעמדו האישי ובסגולותיו הפוליטיות.
ביידן בקורות חיים
מינוי קליין לראש הסגל מתיישב עם התבנית הכללית של המינויים הבכירים בממשל ביידן: הנשיא החדש מעדיף את חברתם של אנשים שעבדו בשבילו בגלגולים קודמים, לפעמים בגלגולי-גלגולים.
אבריל היינס הנ"ל, מהמודיעין, עבדה במשרדו של ביידן עוד לפני 14 שנה, כאשר היה יושב ראש ועדת החוץ של הסנאט. טוני בלינקן, העומד להיות מזכיר המדינה, עבד במשרדו של ביידן בסנאט עוד לפני 17 שנה; אחר כך עבד במטה הבחירות שלו, כאשר עשה ניסיון כושל מאוד להיבחר לנשיא, ב-2007; ואחר כך במשרדו כסגן נשיא, לפני עשר שנים. ג'ייק סאליבן, היועץ החדש לביטחון לאומי, היה יועצו של ביידן לביטחון לאומי כאשר כיהן כסגן נשיא.
ההעדפה הברורה של ידעני ממשלה ותיקים מוושינגטון היא כמעט בלתי נמנעת, ביידן חי ונשם בעיר הבירה בין 1973 ל-2016. הוא התוודע אל כל חדר המתנה ואל כל אכסדרה. מאז לינדון ג'ונסון, בשנות ה-60, לא היה נשיא אמריקאי שוושינגטון היתה נהירה לו יותר.
ג'ונסון הצליח להנהיג את ארה"ב אל הרפורמות הגדולות ביותר שלה ב-75 השנה האחרונות, כולל שיווי זכויות האזרח של שחורי הדרום ויצירת ביטוח בריאות לקשישים ולמעוטי יכולת. הוא עשה כן בזכות בקיאותו ברזי הקונגרס. כמעט מאליה מתבקשת ההשוואה בין ביידן לג'ונסון, חוץ מזה שג'ונסון היה בעל אישיות מגנטית (ביידן לא). גם כך, הצלחותיו בענייני פנים לא הצילו אותו מן הכישלון ההיסטורי של מלחמת וייטנאם, אשר הרס את נשיאותו.
ידיעת וושינגטון היא נכס ברור, אבל בשום פנים לא הנכס היחיד הנחוץ לנשיא. חלק מן האנשים שהוא בחר לכהונות בכירות, כמו טוני בלינקן, עלולים לחזק את תחושת הניכור של הרבה אמריקאים ממוצעים.
בלינקן, המדבר צרפתית מעולה (מפני שגדל בפאריס), ומשתמש באוצר המלים והרעיונות של "גלובליסט", אולי אינו סוכן המכירות היעיל ביותר של מדיניות חוץ העומדת לנסות להתרחק ממורשת "אמריקה תחילה" של טראמפ.
שעות אינטנסיביות
יידרשו עוד ימים מספר לאישור חברי הקבינט האחרים. יידרשו שבועות, אולי חודשים, לאישור מאות המינויים בדרגים נמוכים יותר, כמו סגני שרים ושרים-עוזרים, מנהלי רשויות ושגרירים.
למזלו של ביידן, תהפוכה של הרגע האחרון מעניקה לדמוקרטים שליטה לא צפויה בסדר היום של הסנאט. הרפובליקאים עדיין יכולים להאט תהליך של אישור, אבל בניגוד למצב הקודם הם אינם מסוגלים עוד לסכל אישור.
גם בהיעדר קבינט מאויש, ביום כהונתו הראשון הנשיא יצא לדרך בריצה מהירה. באחר צהריים אחד ויחיד הוא חתם על 17 צווים ומזכרים, שהמכנה המשותף שלהם הוא רוורסיה של מהלכי דונלד טראמפ בתחומי הגירה, גבולות ואיכות הסביבה.
אם השעות הראשונות של נשיאות ביידן הן סימן לבאות, ימים אינטנסיביים מאוד ממשמשים ובאים בוושינגטון. הם יניבו תוצאות, אבל ספק אם יניבו את שתי המלים, שהנשיא ביידן העמיד במרכז נאום ההשבעה שלו, "אחדות, אחדות". נראה.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny-globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny