פרופ' סיגל סדצקי / צילום: איל יצהר
כמו לכולנו, גם לפרופ' סיגל סדצקי, מאנשי המקצוע הבכירים הכי מזוהים עם הסגר הראשון, נמאס כבר מהמגבלות. "הסגר מרגיע מצד אחד, אבל אני כן מרגישה מחנק", אומרת מי שכיהנה כראשת שירותי בריאות הציבור במשרד הבריאות, עד שהתפטרה ביולי 2020 ברעש, עוד לפני פרוץ הגל השני המשמעותי בישראל.
במכתב ארוך ומפורט הסבירה אז את הסיבות לפרישתה: פתיחה מהירה מדי אחרי הסגר הראשון והנחיות לא נכונות למגזרים שנפתחו; קבלת החלטות מסורבלת ולא מקצועית על ידי קובעי המדיניות בכנסת ובממשלה; שלילת סמכויות מגורמי המקצוע. עם התפטרותה, היא חזרה למחקר בתחום האפידמיולוגיה של סרטן וקרינה במכון גרטנר לחקר אפידמיולוגיה ומדיניות בריאות - מחקר שהפסיקה כשנשלחה מטעם משרד הבריאות לשמש כמדענית בכירה בתחום של ניהול מצבי חירום בארגון הבריאות העולמי. אחר כך מונתה לתפקידה האחרון במשרד הבריאות. "אני כבר מכינה את הצעד הבא", היא אומרת, אך עדיין לא מגלה מהו.
כעת, ממרום הסגר השלישי, סדצקי משוכנעת שניתן היה להימנע מכך אם היו נוקטים את הצעדים הנדרשים, אבל במצב שנוצר לא הייתה ברירה. "אני כועסת, כי את הסגר הנוכחי היה ניתן למנוע", היא אומרת היום. לדבריה, קבלת ההחלטות עדיין איטית ומתגוננת מדי במקום פרואקטיבית, וההחלטות הן יותר מדי סקטוריאלית. "התקבלו החלטות שלא הסתדרו זו עם זו מבחינה אפידמיולוגית ומבחינת אמון הציבור".
הצוות שהיית חלק ממנו במשרד הבריאות זכה גם הוא לביקורת. בדיעבד, את חושבת שעשיתם טעויות?
"אני חושבת שהביקורת נגדנו הייתה לא מוצדקת. ההחלטות היו סך הכול נכונות, וברור שישראל צריכה לקבל נקודות על ניהול הגל הראשון בתקופה שבה לא ידענו כלום. אני זוכרת את המפגש הראשון עם המל"ל - אנשים בכלל לא הבינו שצריך לנהל מגפה. ארגון הבריאות העולמי הכריז על פנדמיה ב-11 במרץ, ועד אז בישראל כבר הספקנו לעשות המון דברים - סגירת גבולות, תקנות, מערך חקירות אפידמיולוגיות. קראנו את המפה נכון, המצאנו את הגלגל והרווחנו זמן קריטי. כל גבול שסגרנו וכל שרשרת הדבקה בתחילת התהליך שקטענו באמצעות בידוד של חוזרים מחו"ל קנתה לנו זמן משמעותי להתארגנות. אם הייתה טעות היא הייתה שסגרנו את הגבול מול איטליה כמה ימים מאוחר מדי, ומול ארה"ב גם פספסנו בכמה ימים. היה לנו יתרון שיכולנו לפעול מהר.
"אם הייתה טעות, אולי היא הייתה שבחלק מהמקומות לא ביקשנו ממש עוד מעט זמן, עוד ימים ספורים, כדי להעמיד את מערכות המידע, כי קשה מאוד לשנות אותן משמעותית אחרי שכבר מתחילים לאסוף את הנתונים. כך למשל כשהעברנו את בדיקות הקורונה לקופות החולים - ההחלטה עצמה הייתה מצוינת ואולי אותה היינו צריכים לקבל דווקא מהר יותר, אבל הביצוע היה אולי מעט מהיר. בגלל זה לקח לנו הרבה זמן לדעת מהם התסמינים שבגללם אנשים מגיעים לבדיקות, למשל".
טעות ה"חו"ל הירוק"
לדברי סדצקי, היו צעדים שאפשר היה לנקוט כדי למנוע את הסגר הנוכחי, שהשבוע הוחלט להאריך אותו בשבועיים. "למשל סגירת אירועים בארץ מול האפשרות לטוס לדובאי ולערוך בדיוק אותו אירוע שם. כל הסיפור של חו"ל הירוק לא היה נכון. אנשים בחו"ל לא מתנהגים כמו בבית. ואז עוד להחזיר אותם לארץ ללא בידוד, או לא לאכוף את הבידודים? זה לא נכון אפידמיולוגית, ולא חברתית ולא מוסרית. זה גורם לציבור לשאול איזה סקטור 'הצליח' להיפתח על חשבון אחרים, במקום איך שומרים על המגבלות כולם יחד. וכמובן, זה מאוד מערער את הסולידריות אם סקטור אחד נפתח בניגוד להוראות ואף אחד לא עושה עם זה כלום.
"כן תמכתי בפתיחת עסקים קטנים וקניונים. הביצוע היה כושל. בפיילוט הכול היה בסדר ובמציאות לא אכפו את מספר האנשים בקניון והוא היה גבוה באופן מוגזם, אף שקניון הוא מקום עם כניסות ויציאות ברורות וניתנות לפיקוח. אני בכלל לא מדברת על התזמון. למה לפתוח בבלק פריידי? אי אפשר שבועיים אחרי כן?"
סדצקי עצמה מודה שגם מדינות שהתנהלו טוב מאיתו מבחינה תרבותית-חברתית הגיעו לבסוף לסגרים. "השאלה 'סגר - כן או לא' היא כרגע שאלה כמותית ולא דיכוטומית. האם זה מצדיק את היקף התחלואה שאנחנו חווים כרגע? האם היינו צריכים לעבור כזה שיסוע חברתי וכזה חוסר אמון? בשביל מה היה הסגר החלקי ערב הסגר האמיתי ולשם מה הוטלו הגבלות שלא נאכפו? זה מגוחך! אם היו פותחים וסוגרים בצורה פחות קיצונית, אולי היו לנו פחות קורבנות ומחיר נמוך יותר בכל המישורים: בחינוך, בכלכלה, במספר האנשים שעברו בידוד, וכמובן בחולים ובנפטרים".
מכבסת התו הסגול
אם הגל הראשון היה כה מוצלח, מה השתבש עד כדי כך שלבסוף פרשת?
"יש סתירה מובנית בין מהירות החלטה לבין קונצנזוס בין הרבה אנשים. טענו שהתנהלנו בריכוזיות בגל הראשון ושלא העברנו סמכויות לגופים אחרים. אבל בזכות העובדה שהייתה שרשרת החלטה קצרה, ההחלטות התקבלו במהירות וענייניות. כמובן, הדרג המקצועי במשרד הבריאות רק הציע ומקבלי ההחלטות הכריעו.
"מרגע שהוקם קבינט הקורונה, התחילו דיונים מאוד ארוכים עם פחות החלטות ויותר לחצים. התוצאה הייתה פתיחה מהירה שזרעה את הזרעים לגל השני ולסגר השני ולמה שקורה עכשיו. יותר מדי זמן היינו צריכים להתמודד עם השאלה אם בכלל יכול להיות גל שני, הרי הגל הראשון היה כל כך קטן. ואז, דווקא במצב שבו הייתה לנו הבנה טובה יותר של המגפה והיו לנו כל המערכות להתמודד איתה, התחיל הכשל. השתמשו בהצלחת הגל הראשון כהוכחה שלא יקרה כלום".
היו ניסיונות ללחוץ עלייך ספציפית?
"הלחץ בעבודה כזאת מגיע מכיוונים רבים. המנטרה שלי הייתה 'אני אדם מקצועי'. בכל פעם שקיבלתי החלטה ניסיתי לנקות אותה מתחושות בטן, מצבי רוח ועייפות ולחצים, ולהתחבר לאני הכי מקצועי שלי, אחרת לא אדע מה לעשות ואתבלבל. אם יש משהו שהייתי עושה אחרת זה לעמוד יותר על דעתי ופחות להתגונן. היום הייתי מדברת בצורה יותר נחרצת.
"בשלב כלשהו הרגשתי פער גדול מדי בין התפקיד שלי לבין מה שאני צריכה לייצג, ולא יכולתי לחיות עם זה. לא עזבתי בגלל שחיקה, אלא כי ראיתי טעויות שלא רציתי להיות חתומה עליהן, ובהתפטרות בעצם התרעתי על כך".
מה היה הדבר שגרם לך לומר "לא אהיה חתומה על זה"?
"ההחלטות הסקטוריאליות. הרי בפסח החרדים הסכימו לכללים מיוחדים ולילות סדר מצומצמים וביום הזיכרון אנשים לא עלו לקברים, הייתה אחידות. הקדשנו שעות להגיע להסכמים עם כל הסקטורים מתוך שאיפה לאחידות ושוויון. ואז התחילו משיכות של כל מיני סקטורים, וככה נראתה הפתיחה. תחת כל מיני תווים סגולים מכובסים היה מותר פתאום לעשות הכול. היו סיבות פוליטיות, אני מעיזה לומר את זה, וגם שאננות של הצלחה. פירשו את ההצלחה כאילו אם לא היה כלום אז לא יהיה כלום.
"מערכות החינוך נפתחו שלוש פעמים בצורה לא תואמת. כבר בספטמבר היה צריך לבנות את מערכת החינוך בצורה נכונה יותר, עם קפסולות אמיתיות, משמרות, לימודים בחוץ. אז אם לא עשו את זה בספטמבר, לפחות שיעשו זאת עכשיו. Build Back Better זה עיקרון חשוב מאוד במצבי חירום. ביום שבו תיגמר הקורונה נבין שיש מחירים ששילמנו שאין עליהם פיצוי ואובדנים שלא ניתן להחזיר, אבל דווקא במערכת החינוך יש אפשרות לשיפור, כי הגישה הנכונה לקורונה תואמת גם עקרונות חינוכיים ארוכי טווח".
עכשיו לבנות את מערכת החינוך אחרת? יש תחושה שעוד רגע זה נגמר. מצד שני, התחושה הזאת הייתה גם ביולי ואולי בגלל זה אנחנו כאן.
"בדיוק ככה. וזה ממש לא נגמר עכשיו, למרות החיסונים. אנחנו כפר גלובלי ולרוב העולם אין חיסון וגם לא יהיה לו בזמן הקרוב. יש מוטציות שכנראה מידבקות יותר בילדים, יש קבוצות שלא מתחסנות. נכון שהחיסון משנה את המשחק ונותן תקווה לכולנו, אבל יידרשו עוד חודשים עד שנשיג את יעדי החיסון, וגם אז יהיו עוד אתגרים. אז עוד שנייה זה נגמר? אולי, אבל צריך להיערך למקרה שזה לא. הרי מי חשב שכמעט שנה אחרי הסגר הראשון שוב נהיה בסגר".
חיסונים לא מספיקים
מה את חושבת על סיפור השאריות? הן באמת היו שאריות?
"יש לי רק שבחים לקופות החולים האמונות על מבצעי החיסון. אני לא יודעת אם הציבור מעריך את העוצמה של האירוע הזה עם האתגרים הלוגיסטיים הכבדים מאוד שלו. אני חושבת שהיו שאריות אמיתיות והיו שאריות שאסור שיהיו, ואלה שהיו כנראה היה אפשר להתארגן יותר טוב ולבחור למי לתת אותן. כל אחד מכיר חולה אונקולוגי שלא קיבל את החיסון ומצד שני מישהו שקיבל למרות שלא היה בסיכון. אם 45% מהחיסונים הם שאריות, משהו כאן לא בסדר.
"זו הביקורת היחידה שיש לי לקופות החולים שבאמת הרימו מבצע מדהים. ההצלחה שלהן תומכת בגישה שלי שמי שעושה את הדברים בשגרה גם יודע לעשות אותם בחירום".
זאת בניגוד לחקירות האפידמיולוגיות שהועברו לצה"ל, אחת הנקודות העיקריות שהיית במחלוקת עליהן?
"בהחלט. זו הייתה טעות להעביר את זה לצבא. אחיות בריאות הציבור יודעות לעשות חקירות אפידמיולוגיות. זו לא חקירה צבאית, אלא חקירה עם חמלה ובגישה של בריאות. כשהיו 700 חולים ביום, המערך האפידמיולוגי עבד מצוין, ומה שחירב את המאמץ זה פרק הזמן שנדרש עד קבלת תוצאות הבדיקה".
בשלב כלשהו פשוט לא היו מספיק אחיות.
"כשהתחלואה מפושטת תמיד מגיעים לאי ספיקה. אני לא אוהבת את המונח הזה, אבל צריך להבין שאחרי 1,000-2,000 חולים ליום, המערכות כולן הן לא מה שהיו, והרעיון שבכלל אפשר לקטוע שרשראות הדבקה במצב כזה הוא אפידמיולוגית לא נכון".
אחת הטענות כלפי משרד הבריאות קצת לפני פרישתך הייתה שלא הקציתם בדיקות לחולים ללא תסמיניים, וכך התפספסה העלייה בתחלואה אחרי הגל הראשון.
"אני מאוד בעד בדיקות, וחושבת שהמעבדות הן חוד החנית בכל טיפול במחלה זיהומית. התעדוף נבע בעיקר ממחסור. לא רצינו להשתמש בבדיקות כדי לאפשר פתיחה של מקומות שנראו לנו לא בטוחים. צריך להבין איך לבדוק, זו תורה שלמה".
עד היום יש תחושה שאנחנו לא מבינים איפה ואיך אנשים נדבקים בקורונה. חדר כושר מסוכן? סופר מסוכן? בית ספר? הפגנות?
"זה לא התפקיד של חקירות אפידמיולוגיות. התפקיד שלנו הוא להגיד מי צריך להיות בבידוד. כדי לדעת איפה אנשים נדבקים צריך לעשות מחקר אפידמיולוגי שזו השאלה הספציפית שלו, וכל התשאול בו שונה. ונעשו מחקרים כאלה. הם מצאו כצפוי שהיכן שיש התקהלות ואין שמירת מרחק, יש הדבקה. ובחדרים סגורים - יותר".
בתחילת המגפה המלצתם נגד מסכות. זה אחד הדברים שערערו את האמון במסכות, וגם בכם.
"בתחילת המגפה לא הייתה לנו ברירה אלא לבסס רבות מההמלצות על מה שהכרנו ממגפת הסארס. זו מחלה שמידבקת רק כשיש תסמינים, אז ההוראה הייתה לא לצאת מהבית עם תסמינים, ולהשאיר את המסכות לעובדי מערכת הבריאות. הייתה תחושה שעם מסכות אנשים ירגישו מוגנים מדי. בתחילת המגפה לא הבינו אם ההעברה היא טיפתית, אווירית או דרך משטחים. גם הצוותים התמגנו אז בדרך אחרת ממה שהם מתמגנים היום. זה סיפור מתפתח".
ומה קורה עכשיו?
"צריך להחזיר את האמון והדוגמה האישית, ולהשתמש נכון בכלים שיש לנו. בסופו של דבר החיסונים הם אולי הייטק אבל מניעת הידבקות זה לואו-טק. אין לזה תחליף. מניעת מגעים, מסכות - זה מנצח. וזה גם הכי קשה".
פרופ' סיגל סדצקי
בת 60, פרופ’ מן המניין בחוג לאפידמיולוגיה ורפואה מונעת בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת תל אביב • שימשה כראש מרכז הידע תנודע שעוסק בהשפעת קרינה בלתי מייננת על הבריאות • בפברואר 2018 נשלחה מטעם משרד הבריאות לארגון הבריאות העולמי • מפברואר 2019 עד יולי 2020 כיהנה כראשת שירותי בריאות הציבור והייתה בין מובילי ההתמודדות עם התפרצות נגיף הקורונה בישראל