הפגנות בחברה הערבית במחאה על האלימות ומחדלי הממשלה בטיפול בה / צילום: דוברות הרשימה המשותפת
למשבר הפוליטי המתמשך יש מחירים חברתיים וכלכליים כבדים, אחד המובהקים הוא היעדר הטיפול בבעיית האלימות והפשע בחברה הערבית. התוכניות נכתבות ונותרות במגירות והשרים הממונים מבטיחים לקדם אך מוחלפים בתדירות של חודשים. הנזק העצום, בחיי אדם ובהישארות חלקים נרחבים מהחברה הערבית בשולים הישראליים, קשה מאוד לתיקון ומחיר התיקון יהיה ניכר.
רק בלילה שבין יום רביעי לחמישי מת מפצעיו גבר בן 67 שנורה בכפר ברא, מה שמביא את מספר הנרצחים בחברה הערבית מתחילת השנה לחמישה. בנוסף, ארבעה תושבי מזרח ירושלים נרצחו בשטחי הרשות הפלסטינית.
גם כעת, בתקופת הבחירות וההבטחות, לא נראה שהממשלה תקדם תוכנית עומק אמיתית אלא רק טיפול נקודתי ושטחי, ותדחה את התוכנית הנרחבת יותר שוב, עד לאחר הבחירות. היקפה של התוכנית המיידית, כך נודע לגלובס, הוא כמה עשרות מיליוני שקלים בלבד, המיועדים לשיטור - הקמת עוד תחנות משטרה ביישובים הערביים, גיוס שוטרים ערבים, מצלמות אבטחה ועוד. התוכנית הנרחבת, הכוללת טיפול בבעיות רוחב של החברה הערבית, ככל הנראה תוצג, אבל אישורה המלא ויישומה יישארו לממשלה הבאה.
תוכנית העומק הממשלתית למאבק באלימות בחברה הערבית מובטחת כבר כמה וכמה שנים. ביום ראשון הבטיח אותה שוב ראש הממשלה בנימין נתניהו, ולדבריו היא תובא לאישור הממשלה "בימים הקרובים - עד שבועיים". התוכנית אמורה הייתה להיות מוצגת במהלך דצמבר, כחלק מההתקרבות בין ח"כ מנסור עבאס יו"ר רע"מ לנתניהו, אלא שהיא נדחתה, בין השאר בשל המשבר הפוליטי שהביא לפיזור הכנסת.
ועדת המנכ"לים שעסקה בהכנתה המשיכה בעבודתה ואף קיבלה דחיפה עם התחלת הקמפיין של נתניהו בחברה הערבית בשבועיים האחרונים. בינתיים מונה מפכ"ל חדש, רב ניצב קובי שבתאי, שביקש ללמוד אותה ולהוסיף או לשנות בהתאם לתפיסתו.
נתניהו, כך מזכיר ח"כ אחמד טיבי מהרשימה המשותפת, כבר ישב לפני שמונה שנים בוועדה בכנסת והבטיח תוכנית כזו, ואף השתמש אז והיום בדבריו באותה דוגמה של אישה מאום אל פאחם ששכלה את בעלה ובנה באירועי אלימות.
התוכנית הפכה ברבות השנים לחלק קטן מתוכנית החומש 922 לחברה הערבית, ובין השאר הוקמו במסגרתה שמונה תחנות משטרה, הוצבו מצלמות אבטחה ועוד אמצעים. ההיבטים החברתיים/חינוכיים/כלכליים בהקשר לאלימות לא קודמו כמעט בכלל. תוכנית החומש אמנם הפנתה תקציבים לחינוך והצליחה לא מעט בקידום ההשכלה הגבוהה, אבל תחום החינוך המשלים, החיוני מאוד לשעות שלאחר בית הספר, נותר מיותם.
כבר בשלהי כהונתה של השרה גילה גמליאל, לפני שנה, הציג המשרד לשוויון חברתי תוכנית המשך ל-922, ובה התייחסות נרחבת לבעיית האלימות. אחר כך כשהשרה מירב כהן מונתה, התוכנית הורחבה עוד יותר, וכהן אף דרשה תקצוב ביניים של 900 מיליון שקל לטיפול בבעיית האלימות וזכתה להתייחסות חיובית באוצר. אלא שהממשלה המקרטעת ונטולת התקציב לא הגיעה אפילו לדון בכך. הישג אחד נרשם עם הארכת 922 לעוד שנה כדי להשלים את מימושה, אבל אישורה של התוכנית החדשה נתקע, ועזיבת השרה מירב כהן הותירה את המשרד ללא ייצוג בממשלה.
שיטור למול טיפול במכלול תחומים רחב
מה יציג נתניהו בפני הממשלה? תוכנית דו שלבית, שחלקה הראשון באישור מלא ובעלות של עד 100 מיליון שקל. בין היתר היא תכלול הקמה של שש תחנות משטרה חדשות ביישובים ערביים; עוד שתי תחנות כיבוי אש; מימון שיטור עירוני לרשויות הערביות; אמצעים טכנולוגיים, בעיקר הצבה של רשת מצלמות אבטחה; מהלך משטרתי/צבאי נרחב לקטיעת זרם הנשק הגנוב לארגוני הפשיעה; ותוכנית משטרתית ממוקדת למאבק בארגוני הפשיעה באחריות המפכ"ל החדש.
השלב השני הוא תוכנית רחבה יותר, העוסקת במכלול תחומים הקשורים לפשע ולאלימות ובראשם החינוך, האשראי והתעסוקה. בין הסעיפים המדוברים - העמדת אשראי ממשלתי כערבות לבנקים למתן אשראי ללווים בחברה הערבית. הצעד נועד לספק פתרון לנזקקי האשראי בחברה הערבית, שבלית ברירה פונים לשוק האפור הנשלט על ידי משפחות הפשע, ומשם הדרך לאלימות כלפיהם קצרה.
סעיף אחר עוסק בחינוך שמעבר לשעות בית ספר, הקמת והרחבת פעילות מתנ"סים, חוגים וארגוני נוער. עוד סעיפים: הרחבת ושיפור לימוד העברית בבתי הספר וכהכנה ללימוד אקדמי, הפעלת תוכנית לשירות קהילתי, תוכניות הכשרה ותעסוקה לגילאים הצעירים שאחרי בית ספר, קבוצת גיל שבה ניכרת הידרדרות לפשע, וגם תוכנית למיגור האלימות בבתי הספר.
מנתוני משרד החינוך עולה, כי 170 בתי ספר בחברה הערבית, מתוך כ-580, נחשבים כאלימים במיוחד. בהם 62 בתי ספר יסודיים ו-108 חטיבות ביניים ותיכוניים. כלומר כמעט 30%. בג'סר א-זרקא למשל כל שמונת בתי הספר מוגדרים ככאלה. המשרד ביקש הקצאת תוספת של כ-1,500 שעות ייעוץ בעלות של 15 מיליון שקל לבתי הספר ה"אדומים". פתרונות נוספים: הקמת פורום מנהלים יועצים והורים ברמה יישובית לנושא האלימות, כתיבת תוכנית עבודה יישובית ויעדים לצמצום ממדי האלימות, הצמדת מדריכי מוגנות לבתי ספר לעיצוב התנהגות של תלמידים מאתגרים, ועוד. בסך הכול אין מדובר בתקציבי עתק, בין 20 ל-30 מיליון שקל בשנה.
מנסים להשיג מנתניהו החלטה מחייבת
התוכנית הממשלתית קיבלה את התייחסות ראשי הרשויות הערבים שהגישו מצגת ובה הדגשים שלהם. יו"ר ועד ראשי הרשויות, ראש עיריית ערערה מודר יונס, אמר לגלובס כי הוא מקווה שהתוכנית הראשונית לא תישאר היחידה. לדבריו היעד הוא כי גם השלב הראשון, המשטרתי בעיקרו, וגם השלב השני יאושרו בממשלה וייכנסו ליישום מעשי. את השלב השני לדבריו יש לשלב בתוכנית החומש הבאה, למפרע. כלומר לתקצב אותו בסכום הבסיסי הנדרש של כ-900 מיליון שקל ואחר כך התוספות הנדרשות למשך חמש השנים הבאות. "אחרת יהיה קשה להפעילו אחר כך. זה בעצם מבחנו של נתניהו בציבור הערבי, להראות שיש כיסוי להבטחות", הדגיש יונס.
כלומר, ראשי הרשויות הערבים מנסים כבר כעת להשיג מנתניהו, המחפש הצבעה לטובתו בחברה הערבית, את ההחלטה הממשלתית שתחייב את הממשלה הבאה. יונס מצביע על הקשר שנוצר לנתניהו באמצעות חיים ביבס יו"ר מרכז השלטון המקומי ואיש הליכוד. הנתיב הזה, בניגוד מסוים לדרך שבחר מנסור עבאס, לגיטימי לגמרי בחברה הערבית ולא דורש ויתורים פוליטיים. מרכז השלטון המקומי הקים ועדה משותפת של ראשי רשויות יהודים וערבים לסוגיית האלימות בחברה הערבית. "הם מבינים שזה זולג אליהם, וגם מביעים בכך סולידריות עימנו", התייחס יונס לראשי הרשויות היהודים.
ח"כ טיבי ספקן יותר, לדבריו השלב הראשון מצומצם בהיקפו ולא נותן מענה אמיתי לבעיה. לדבריו, בסך הכול מקימים ועדות שיבדקו איך לטפל בבעיות מסוימות כמו איסוף הנשק, הברחות הנשק והגניבות מבסיסים צבאיים, עם טווח זמן של חודשים ארוכים, כלומר קוברים את הנושאים ולא מטפלים באמת. "אם כל ההחלטה היא הקמת עוד כמה תחנות משטרה, ולא תוכנית רחבה של 2.5 מיליארד לחמש שנים, ובלי תוכנית ממשית למיגור הטרור של הפשיעה, זה רק אקמול למחלה ממארת ואנחנו נמשיך לדשדש בשלוליות דם", אמר טיבי.
לוח הזמנים תלוי גם במצב הפוליטי בין גנץ לנתניהו בממשלה, אבל ככל הנראה כחול לבן לא תערים קשיים על אישור התוכנית, אף שהיא אמורה לסייע פוליטית לנתניהו.
חוקר מתריע: האלימות היא אתגר אסטרטגי
בנייר עבודה שכתב ד"ר מיכאל מילשטיין למכון למדיניות ואסטרטגיה במרכז הבינתחומי בהרצליה הוא מתריע כי הנסיקה באלימות ובפשיעה בחברה הערבית חייבת להיתפס כאתגר אסטרטגי בעיני ההנהגה בישראל. לדבריו אין מדובר רק באיום בעל ממדים פליליים, אלא בבבואה למשבר זהות וליחסים טעונים ובלתי מבוררים בין הציבור הערבי לבין החברה היהודית ומוסדות השלטון.
מילשטיין מגדיר כמה סיבות להתגברות החריפה באלימות בחברה הערבית. האחת היא כוחן הגובר של משפחות הפשע ותפוצת הנשק החם. זו בעיה שלה אחראיות באופן ישיר המדינה והמשטרה, וההחרפה בהקשר הזה משקפת במידה רבה איבוד משילות של המדינה.
לצד זאת, קיים לדבריו גם נגע אלימות, בעקבות מאבקים בין חמולות יריבות - שמתנהלים במספר רב של מוקדים, בין בני נוער, בתוך התאים המשפחתיים (בעיקר נגד נשים) וכן בין שכנים. הוא מייחס זאת לזעזועים ושינויים בתוך החברה הערבית, ובראשם המעבר החד מהוויה מסורתית למודרנית.
עוד בעיית יסוד שהוא מזהה היא המצוקה הקשה של הדור הצעיר, החש לדבריו תלישות עמוקה וקרוע בין ההוויה המסורתית לזו המודרנית, שאותה הוא חווה באופן עז נוכח החיכוך עם החברה היהודית והחשיפה הרחבה למרחב הרשתי. מצוקת הצעירים מעמיקה בין היתר נוכח היעדרן של מסגרות סדורות ומסלול חיים מובנה לאחר סיום התיכון. כך, כ-30% מבני 24-18 בחברה הערבית כיום אינם לומדים ואינם עובדים.