ישיבתה של הוועדה לבחירת שופטים של שנת 1995 נקבעה, זמן רב מראש, לשנים עשר בנובמבר. איש כמובן לא צפה זאת מלכתחילה, אך תאריך הישיבה נפל עם תום השבעה על ראש הממשלה יצחק רבין, שנרצח שמונה ימים לפני כן. לטראומה הלאומית שישראל הייתה מצויה בה לאחר הרצח והשיתוק הפוליטי שאחז בכולם, הצטרפה העובדה שהרצח הפך את הממשלה ששמעון פרס עמד בראשה, לממשלת מעבר. אלא שהוועדה לבחירת שופטים התנהלה באותה שנה כסדרה ובאין מפריע.
אלה היו ימים מיוחדים בזירה המשפטית. אהרן ברק כיהן כנשיא העליון, ובתשעה בנובמבר, עוד בימי השבעה, פירסם את פסק דין "המזרחי" בו הכריז על המהפכה החוקתית. שלושה ימים לאחר מכן הגיע זמן כינוסה של הוועדה לבחירת שופטים. על הפרק עמד מינויה של דורית ביניש, שרק שנתיים לפני כן נפסלה על-ידי רוב החברים בוועדה, לרבות שמגר, כלל שופטי העליון וחברי לשכת עורכי הדין.
הפעם, הקרבה הגדולה בין הנשיא ברק לביניש הובילה לכך שהיא קיבלה את המינוי, אלא שהוועדה לבחירת שופטים שהתכנסה באותו יום, בתקופת ממשלת מעבר, לא מינתה רק "עוד שופטת" לבית המשפט העליון. שיטת הסניוריטי הנוהגת בקרב השופטים מאפשרת ניבוי מדויק (למעט מקרה של פרישה מוקדמת נדירה או פטירה) של נשיאי העליון מכאן ועד להודעה חדשה. לכן, כשברק הוביל את מינויה של ביניש, הוא למעשה גם בחר את מי שתחליף אותו בנשיאות העליון בשנת 2006. לברק-מודל-1995 לא הייתה כל בעיה למנות שופט לעליון בתקופת ממשלת מעבר. לא שופט ולא נשיא.
לחסום את רותי
עשור קדימה וחודשים מספר לפני שהשופטת ביניש החליפה בפועל את הנשיא ברק, ביקשה שרת המשפטים ציפי לבני, למנות את פרופסור רות גביזון ז"ל לשופטת בבית המשפט העליון. ברק לא ממש חיבב את מה שכינה אז "האג'נדה של רותי", או במילים אחרות - עמדתה המנומקת והסדורה של גביזון שחלקה על ברק במספר סוגיות מפתח. המסקנה המצערת הייתה ברורה - יש למנוע את מינויה. איך מונעים? טוב ששאלתם.
הבחירות התקיימו בחודש מרץ וישיבת הוועדה לבחירת שופטים נקבעה לחודש ינואר. טובה צימוקי דיווחה באותם הימים כי "בבית המשפט העליון גורסים שכינוס הוועדה ערב בחירות אינו חוקי". ובאמת, איך אפשר בכלל להעלות על הדעת רעיון מגוחך כזה של מינוי שופטת בזמן ממשלה יוצאת. השאלה הזו כמובן מתמקדת בסוג מסוים מאוד של שופטות. אלה ששמן הפרטי הוא רות ושם משפחתן הוא גביזון. כי ביחס לשופטות אחרות כבר הבנו שהמקרה שונה.
בסיבוב הקודם הדחיפות שבמינוי ביניש הכתיבה את הטון. לא ממשלת מעבר ולא רצח ראש ממשלה עצרו את הוועדה, והתחושה בגדול הייתה שגם אם מטאוריט יתנגש בכדור הארץ, הוועדה תתכנס כסדרה. אבל הפעם זה התנהל אחרת. השופטת דליה דורנר הרגיעה את האווירה המתוחה וביקשה להכניס את כולם לשלווה סטואית. "חיכינו עשרה חודשים", אמרה דורנר, "העליון יחזיק מעמד עוד כמה חודשים".
במקביל, וללא שום קשר, ברק שביקש למנוע את מינויה של גביזון, ישב באותם הימים בהרכב שדן בעתירה ביחס לאישורו הנדרש של ראש הממשלה להרכב מועצה דתית. השופטת איילה פרוקצ'יה היא שכתבה את פסק הדין בתיק הזה, ולא ברק ששימש כראש הרכב. פרוקצ'יה קבעה, ביחס לאותו עניין שולי יחסית, כי בזמן ממשלת מעבר לא ניתן לאשר מינוי אלא במקום שיש "צורך חיוני של ממש".
מכאן העניינים הדרדרו במהירות. מני מזוז שכיהן אז כיועץ משפטי לממשלה הפנים את המסר שיצא מהתיק. בחוות דעת שהוציא ללבני הנחה אותה שלא לכנס את הוועדה לבחירת שופטים בזמן ממשלת מעבר. לבני קיבלה על עצמה את הדין וגביזון נותרה בחוץ. עם פרישתו של ברק, זמן קצר לאחר מכן, בהרכב העליון כבר היו חסרים שני שופטים. ועדיין, בשלב זה איש לא ראה בכך עניין המצביע על דחיפות כלשהי לכנס את הוועדה. האינטרס הציבורי נותר ללא פגע.
כשאין מנוס
הזיגזג המשפטי כמובן לא עצר כאן. בשנת 2009, כששר המשפטים, דניאל פרידמן, רצה לכנס את הוועדה לבחירת שופטים הייתה זו ביניש, מי שמונתה בעצמה בזמן ממשלת מעבר, שהודיעה לו כי לא ניתן לעשות זאת, וכי "ככלל אין מנוס מדחיית מינוי השופטים דרך קבע עד לאחר הבחירות הכלליות". הסטנדרט הכפול זעק, אבל בנקודה הזו עוד ניתן היה ללמד סניגוריה ולומר שההלכה השתנתה וכעת הכלל הוא שאין ממנים בתקופת בחירות.
אלא שאז הגיעה שנת 2012, והפעם היה דווקא די נוח לשופטי העליון למנות שופטים בזמן פגרה מכיוון שנהנו באותה תקופה משליטה מוחלטת בוועדה לבחירת שופטים. במקביל, ושוב - ללא שום קשר, חוות הדעת של היועץ המשפטי, יהודה וינשטיין, איפשרה באותה פעם מינוי של שופטים במקרים בהם "קיימת דחיפות מיוחדת [...] בערכאה מסוימת שבמחוז מסוים, אם בשל מיעוט בשופטים באותה ערכאה ואם מסיבה אחרת". הנשיא אשר גרוניס לא היסס ומינה בתקופת הבחירות מספר שופטים בערכאות שונות. כשיש לך רוב בוועדה הדחיפות במינויים כנראה יותר מוחשית.
אל תחזיקו את נשימתכם, ההלכה הזו לא נשארה על כנה. בשנת 2019, תחת כהונתו של אמיר אוחנה כשר משפטים, ההלכה השתנתה שוב. כשאוחנה ביקש לכנס את הוועדה לבחירת שופטים הוסבר לו על-ידי הנשיאה, כך לפי הפרסומים, שלא ניתן לעשות זאת, שכן התקופה היא תקופת בחירות. ובאמת, איזו דחיפות יכולה להיות בתקופה כזו? נמתין מעט ונמנה אחרי הבחירות, כמו שעשינו תמיד. לא?
התוספת הדחופה
כעת אנחנו בימים האחרונים, וגם הראשונים, של בני גנץ כשר משפטים, והמערכת המשפטית חוששת שרגע אחד אחרי כן יגיע המבול: קואליציית ימין ענקית שתבקש לערוך שינויי עומק במערכת המשפט. חיות מבקשת לכנס את הוועדה כעת, כל זמן שעדיין יש לה רוב אוטומטי. מכאן, כנראה, הבקשה שנשלחה מטעמה בימים האחרונים המסבירה כי צריך לכנס את הוועדה לבחירת שופטים בשל "צורך דחוף".
ומה הצורך הדחוף הזה? ובכן, מספר עניינים דחופים ביותר, וביניהם מינויו של השופט ניל הנדל למשנה לנשיאה, ותקני שופטים שיעסקו בתיקי פשיעה כלכלית בבתי המשפט הכלכליים. אם זו הייתה בדיחה דיינו, אלא שהבקשה של חיות מנוסחת כאילו היא רצינית. היא מבקשת לכנס את הוועדה בתקופת בחירות לצורך מינוי משנה לנשיאה, תפקיד שהחוק לא מעניק בצדו שום סמכויות מיוחדות, וכל עניינו הוא כמה שקלים נוספים במשכורת. תוספת השכר הזו פשוט לא יכולה להמתין.
והשופטים הכלכליים החדשים שהיא רוצה למנות לצורך שיפוט בתיקי פשיעה כלכלית? הכנסת בכלל עוד לא אישרה לבתי המשפט הכלכליים לדון בתיקים האלה. זה לא שהם ממתינים לשופטים שמתעכבים. הם ממתינים לעצם הסמכות, שאגב, נתונה במחלוקת קשה וספק אם תוענק. מדובר בביצה שלא נולדה. אבל כשהרוב חומק מבין האצבעות נולדת הדחיפות. חיות לא המציאה פה דבר. היא בסך-הכול ממשיכה מסורת ארוכת שנים.
הכותב לומד לתואר שלישי במשפטים באוניברסיטה העברית, מעניק ייעוץ לגופים שונים, לרבות בתחום הבנקאות, ושימש בעברו כיועץ לענייני חקיקה של שרת המשפטים לשעבר איילת שקד
