מצעד הגאווה בתל אביב ב-2018 / צילום: Corinna Kern, רויטרס
בשנת 2016 משרד האוצר התחייב, שבדומה לשורה של מדינות מערביות, גם מדינת ישראל תאסוף נתונים על אוכלוסיית הלהט"ב ועל משקי בית חד מיניים, אך למרבה הצער, הוא עדיין לא עמד בהבטחתו. אין ספק שאיסוף נתונים על הקהילה הגאה כרוך באתגרים מתודולוגיים לא פשוטים, אולם במדינות שונות בעולם מצליחים להתגבר עליהם באמצעות שאלות ישירות ועקיפות. כך, למשל, ב-15 מתוך 37 מדינות ה-OECD מופצים סקרים ארציים שבהם שואלים ישירות על נטייתו המינית של המשיב.
ממצאי סקר בריאות הציבור בקנדה, למשל, מאפשר להפיק נתונים על הבריאות הנפשית והפיזית של להט"בים. בשנת 2021 מפקד האוכלוסין הבריטי עומד לכלול בפעם הראשונה שאלה בעניין נטייה מינית וזהות מגדרית, לאחר ניסוי שטח אשר הראה שהשינוי לא יפגע בשיעורי ההיענות ובאיכות המידע . נוסף לשאלות ישירות על נטייה מינית, במדינות מסוימות יש סקרים האוספים נתונים על אוכלוסיית הלהט"ב בעקיפין; בעיקר על ידי כך שהמשיב מתבקש לדווח על השתייכות לקבוצות אוכלוסייה הסובלות מהפליה, ובהן גם הקהילה הגאה.
לאחרונה, פנתה קואליציית ארגוני הקהילה הגאה, באמצעות חברת הכנסת מיכל שיר, ללשכה המרכזית לסטטיסטיקה בניסיון להבין מדוע היא אינה אוספת נתונים מובחנים על אוכלוסיית הלהט"ב, ועל משקי בית חד מיניים בישראל. הלמ"ס השיבה שהיא אינה עושה כן, בין השאר, על רקע החשש שלה ששאלה על נטייה מינית תפגע בשיעורי ההיענות באוכלוסייה ואף תיצור אנטגוניזם כלפיה. כמו כן, הובעה דאגה שמא שאלה כזו תפגע ברגשותיהם של סוקרי הלמ"ס, ובפרט בקרב קבוצות אוכלוסייה מסוימות, כמו בני החברה החרדית והערבית. בהקשר זה, חשוב להדגיש שבסקר ביטחון אישי של הלמ"ס, המשיב מתבקש לדווח על נושאים טעונים ורגישים תרבותית לא פחות, כמו פגיעות מיניות שהוא וילדיו עברו.
במסווה של רגישות לכאורה מודר ציבור שלם
כך קורה, שבמסווה של רגישות לכאורה ביחס לקבוצות אוכלוסייה מסוימות, מדירה מדינת ישראל ציבור שלם: אוכלוסיית הלהט"ב בכלל, ילדים והורים במשפחות חד מיניות בפרט, ומוחקת את קיומם. כפי הנראה, בפרויקט ההטרונורמטיבי והלהטופובי הישראלי, אין מקום לנוכחותם של אנשים להט"בים או לילדים במשפחות חד- מיניות. לאחרונה, צוטט אלון חדד, בן זוגו של השר לביטחון הפנים אמיר אוחנה, כמי שטען שהמהפכה הגאה הושלמה והמאבק של הקהילה נגמר. האמנם? אם כן, מי הם המהפכנים? הם לא קיימים בספרי הסטטיסטיקה של מדינת ישראל.
במאמרה המכונן: "חיקוי ומרי מגדרי'" טוענת חוקרת התרבות ג'ודית באטלר, שבחברה ההטרונורמטיבית יש אינספור אופנים שבהם הומוסקסואליות נתפסת כדבר מה שלא יכול או לא יעז להיות. לדבריה, הדיכוי פועל באמצעות כינונם של סובייקטים בני קיימא ובאמצעות הכינון המקביל של תחום של (לא)סובייקטים או מוקצים [abjects], שאינם בני קיימא, ושהכלכלה של החוק אינה מעניקה להם שם. נדמה שהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בישראל מיטיבה להדגים טענה זו, כאשר היא מוחקת את הקיום של הציבור הלהט"בי בישראל ובכך מכוננת אותו מחדש כמי שהוא מוקצה, שאינו ממשי. והרי מי שאינו סובייקט הוא גם נעדר רגשות, ובהתאם לכך, גם אין צורך להתחשב בו.
חשוב שמדינת ישראל תתגבר על הפרנויה ההומופובית הקשה שאחזה בה, ותקיים את התחייבותה לאסוף נתונים על האוכלוסייה הגאה. איסוף נתונים זה יעזור למעצבי מדיניות ציבורית ולמקבלי החלטות להעריך את גודל אוכלוסיית הלהט"ב בכלל, ואת משקי הבית החד מיניים בפרט, ואת הפיזור שלהם באזורים גיאוגרפיים שונים ברחבי הארץ. יתר על כן, היא תאפשר לממשלה ללמוד על המאפיינים שלהם ולספק מענה מותאם לצרכים הייחודיים שלהם בתחומי הבריאות, הכלכלה, החינוך והחברה. אבל יותר מכל, איסוף נתונים על הקהילה הגאה במדינת ישראל תעזור להכיר בקיומם של אנשים להט"בים ומשפחות גאות בחברה הישראלית, ולהפוך אותם, סוף כל סוף, מ'(לא) סובייקטים' או 'מוקצים' לסובייקטים ברי קיימא.
הכותבת היא אמא במשפחה חד מינית, חוקרת מגדר, מיניות וחינוך, מרצה במכללה למנהל ובמכללת לוינסקי לחינוך