חיילים / צילום: בן אברהם - במחנה
שנת 2020 תיזכר בצה"ל כאחת השנים המאתגרות ביותר מבחינת אמון הציבור בו. צבא ההגנה לישראל, שרגיל להיות בראש טבלת המוסדות ונהנה מהאמון הציבורי הגבוה ביותר מביניהם, מתמודד לראשונה משנת 2008 עם משבר אמון עמוק. מנתוני מדד הדמוקרטיה הישראלית לשנת 2020 עולה כי רק בשנה האחרונה ירד האמון בו בקרב הציבור היהודי מ-90% ב-2019 ל-81% באוקטובר האחרון. הנתון צונח עוד יותר בשקלול קולות הציבור הערבי.
אין ספק, זו הייתה שנה לא רגילה, בה חוסר האמון הכללי היה נדבך מרכזי באווירה הלאומית, והמחשבה שצה"ל יוכל לשמור את עצמו מחוץ לקלחת המאכלת באמון, איננה מציאותית.
הדבר נכון בעיקר נוכח כניסתו של הצבא לתווך אזרחי כחלק מהמאבק במגפת הקורונה. אף שהציבור ברובו תומך בניהול המשבר על ידי צה"ל, טיפול במשבר אזרחי וסיזיפי שיש בו יותר אתגרים מהצלחות, אינו דומה למבצעים מרהיבים בעומק האויב. הוא נטול זוהר וחושף קשיים ובעיות שלרוב נמצאים רק מאחורי הקלעים. נתנו לצה"ל לנצח את הקורונה, אבל האויב יכל לו.
אולם הפגיעה המשמעותית באמון מהווה תמרור אזהרה בוהק יותר לצבא ומפקדיו, ותהיה זו טעות לתרץ אותה במגפה עולמית ששינתה את הכללים. ראשית, משום שמגמת הירידה באמון הכללי היא רק חלק מהסיפור, אך חשוב מכך - משום שעבור צה"ל, אולי יותר מכל גוף אחר, כשאומרים שאי אפשר להגזים בחשיבות האמון, זו איננה רק סיסמה. כשרק 67% מקרב בני ה-1824 שאמורים למלא את השורות מביעים אמון במוסד שעתיד לדרוש מהם לסכן את חייהם תוך אמונה בצדקת הדרך והמשימה, כדאי שמישהו בצבא יגיד בפה מלא ולא מתרץ: "ש לנו בעיה".
כדי להבין את עומק הבעיה, לא מספיק להביט בנתון האחד הכללי, וכדאי להבין על מה הוא נשען. נכון שבאופן מסורתי צה"ל זוכה לאמון גבוה, אך צריך להבחין בין אמון כללי שהציבור נותן בצבא בתור מי שינצח את המלחמה הבאה ויעמוד במשימותיו הביטחוניות, לבין האמון שהציבור נותן בצה"ל בכל הנוגע להתנהלות כלכלית והתמודדות עם שאלות חברתיות וערכיות.
באשר לאחרונים, כבר תקופה שהציבור מביע אמון הולך ופוחת. כך, למשל, בסקר נוסף שנערך במכון, לפיו רק 34% מהציבור היהודי סברו שצה"ל מתנהל בצורה יעילה מבחינה כלכלית, ועוד פחות מכך (32%) סברו שהנתונים שמציג צה"ל לגבי מספר החרדים המתגייסים לצבא אמינים.
המחשבה שסדק הולך ומעמיק שכזה בסוגיות מיקרו לא ייתן אותותיו ויקרין גם על תפיסת האמון הכללית בצבא, מנותקת מהמציאות ולוקה בשיכרון חושים של מי שהורגל לככב בראש רשימת המוסדות במדדי האמון המשתנים, ולא זכר שלא לעולם חוסן, חל גם עליו.
לכך מתווספים גם הדיווחים האחרונים, בהם צה"ל נתפס לא אחת באי אמירת אמת. בין הנתונים על מספרי המתגייסים החרדים, תוצאות הפיילוט לשילוב נשים בשריון ותחקירים שנדמה שמישהו ניסה לטייח, היד כבר לא ממש רועדת לפני שהיא יורה את האשמה החדה: "צה"ל משקר". בעידן של פוסט אמת, כאשר הצהרות פוליטיקאים ודיווחים בתקשורת נתפסים כ"או שכן או שלא, מה שבטוח אולי", זו לא רעידת אדמה. אך אם צה"ל רוצה לשמר את עצמו בקונצנזוס, זו מכה אחת שהוא לא יכול להרשות לעצמו.
חשוב לזכור, לא רק צה"ל אחראי לפיחות באמון. אם פעם היה צה"ל קודש שאל לגעת בו, הרי שהיום לא מהססים גורמים פוליטיים לעשות בו שימוש לצרכיהם. לא צריך לחזור כל הדרך לאלאור אזריה כדי להיזכר בחוסר הגיבוי שנותן הדרג המדיני לצבא. כל אימת שמזכירים לנו שהחיילים מפחדים מהפצ"ר יותר מסינואר, או מאשימים את הדרג הצבאי הבכיר בצדקנות יתר וכניעה לאג'נדות, הולך ומעמיק חוסר האמון.
יש מקום להעביר ביקורת על הצבא וחשוב שזו תישמע. חוסר אמון יכול להצביע על ביקורתיות והטלת ספק, שהן תכונות חיוביות ומשמעותיות לחברה מתוקנת. ראוי שבצה"ל יתייחסו במלוא הרצינות לנורת האזהרה שהודלקה. הפיתוי להתכרבל בשמיכת הקריסה הרבתי באמון גדול, אבל בניגוד לגופים אחרים, התכרבלות כזו, שלעתים מרדימה, עשויה לפגוע ביכולת שלו להסתער ביום בו יידרש לכך.
הכותבת היא ראש התוכנית לצבא-חברה במכון הישראלי לדמוקרטיה