תלמידי בית ספר / צילום: שאטרסטוק
האם למהלכים הפוליטיים המתרחשים כעת יש השפעה על דפוסי ההורות שלנו? התשובה היא כן חזק וחד-משמעי. ומאחר שאנחנו הולכים (שוב) לבחירות, חשוב שכל הורה יפנים שבפעולה הפשוטה שהוא יעשה באותו יום בקלפי, יש השפעה משמעותית על דפוס ההורות שלו, על ההורה שהוא יהיה ועל הדרך שבו יגדל הילד שלו, בהווה או לעתיד.
אקטיביזם הורי? יש דבר כזה? גם כאן התשובה היא כן! למעשה, אם נסתכל על הדברים בבהירות, טובת הילד לא נמצאת במקומות הראשונים בסדר העדיפויות של הממשלה, וניכר כי קואליציות, רוטציות ואסטרטגיות קודמות לה. האחריות, אם כך, עוברת, או אולי חוזרת, אלינו ההורים.
השאלה היא מה נעשה עם האחריות הזו? האם אנחנו מבינים שהכוח בידינו? דרור פורר הציע השבוע בגלובס לא להצביע. לטענתו זה המעשה הדמוקרטי הראוי, להפסיק עם הפסאדה הפוליטית המתמשכת הזו.
האם אנחנו מבינים את ההשלכות של מעשה כזה? האם יש אפשרויות אחרות, כדי להזין באופן ראוי את "הגומחה ההתפתחותית" שאמורה להיות אחראית על ילדי ישראל? הגומחה ההתפתחותית היא מושג שקבעו Super Harkness ב-1986, כשדיברו על הסביבה בהיבט רחב של היבטים פוליטיים, אקלימיים, תרבותיים וקהילתיים המשפיעים על דפוסי ההורות, דרכי הגידול והחוויות השונות המשפיעות על התפתחותו של התינוק.
כדי להבין את ההשפעה של החלטות פוליטיות על דפוסי ההורות, ראו למשל את נושא חוק המצלמות בגני הילדים, שעלה לכותרות. יוזמת החוק הועלתה בידי אנשים ערכיים וראויים. עם זאת, ניסוח החוק ואישורו אינם מותאמים לצורכי הילדים והמערכת. החוק נוסח נוכח מקרי האלימות במסגרות פרטיות לא מפוקחות, ומטרתו לייצר אמצעי הרתעה.
השאלה הראשונה שעולה היא האם מערכת יחסים בין הורים למחנכות, בה הורים זקוקים לאמצעי הרתעה, היא מערכת יחסים שתומכת בהתפתחות הילד? ברור שלא! לחוק אין שום תרומה לשמירה על זכויות הילד ולשמירה על ביטחונו. להפך - החוק מקדם שיח תוקפני ומפר את יחסי האמון בין הורים למחנכות ובאופן ישיר משפיע על דפוס ההורות, על המסוגלות ההורית, על המסוגלות החינוכית ועל האקולוגיה כולה.
ביום שנכניס אמצעי הרתעה למערכת החינוך, יהיו לאמצעים האלה תרומה ניכרת להתפתחות דפוסי ההורות שלנו ולהתפתחות הילדים שלנו. המחנכות היום מבקשות את המצלמה. רוצות אותה כדי להגן על עצמן - לאן הגענו? מחנכות בגילאי לידה עד שלוש מבקשות אמצעי הגנה מפני ההורים? אותם הורים שהן מקבלות את ילדיהם בבוקר ועושות הכי טוב שהן יכולות כדי לקדם ולתמוך בהתפתחות שלהם?
בימים אלה אפשר להיווכח בדוגמה לאקטיביזם הורי. ימית אברמוב, אם לתאומים שעברו פגיעה בפעוטון, נכנסה לבית "האח הגדול" ומספרת את סיפורה. מאחר שלתוכנית יש רייטינג גבוה מספיק, אברמוב מהדהדת בכל סלון ובכל פיד ברשת החברתית את מה שקורה במסגרות הפרטיות לגיל הרך, את ההפקרות של המדינה הקיימת בשטח ואת נחיצות הפיקוח והשינוי.
אברמוב היא דוגמא לאמא פעילה, ששמה לה למטרה לעשות הכול כדי לקדם שינוי. זהו אקטיביזם הורי, דפוס פעולה נדיר במחוזותינו, וכלולות בו אימהות מעטות שנמצאות בחזית השינוי הזה כדוגמת ענת דייגי, אמו של דויד ז"ל, ומיקי מוכתר, שפועלת ללא לאות ומדווחת על ההתקדמות במשפטה של כרמל מעודה ובכלל על ההפקרות המתנהלת בגנים הפרטיים.
לא מספיק להיות הורה טוב בבית - התאוריה והמחקר מראים כי "האקולוגיה" מחלחלת ומשפיעה באופן בל-יתואר. הורים שרוצים לקדם שינוי במערכת החינוך, שמעוניינים שהמשאבים הממשלתיים מכספי המסים של כולנו ינותבו לטובת הכשרה בחינוך, לטובת שכר ראוי למטפלות, לטובת קידום מקצועי למחנכות, לטובת צמצום מספרי הילדים בגנים - צריכים לחשוב טוב-טוב על יכולת ההשפעה שלהם בזירה הפוליטית. החל מהפתק שבוחרים וכלה בפעולות אקטיביסטיות אחרות.
להיות הורה טוב זו משימת חיינו הגדולה ביותר - הנה עוד כלי להצליח בה.
הכותבת היא ראש תחום גיל הרך בקרן לעידוד יוזמות חינוכיות