תביעת הדיבה המתוקשרת של העיתונאית לינוי בר-גפן נגד טוויטר מציבה תמרור אזהרה בוהק לרשתות החברתיות: לא רק מי שמפיץ לשון הרע בראש חוצות ייתן על כך את הדין, אלא גם מי שבנה עבורו את הבמה ונתן בידו את המגפון. אך התביעה איננה רק תמרור אזהרה נגד הפלטפורמה או המפיצים - היא גם קריאת השכמה אל מערכת המשפט בה מתבררים אותם הליכים.
תביעה זו ממחישה את האתגר בניהול הליכים משפטיים בעולם טכנולוגי המתחדש כל העת ובעיקר בהפנמה של השינויים הסוציולוגיים הנובעים מכך: בעוד שבר-גפן בתביעתה נגד טוויטר הביאה לפתחו של בית המשפט בעיות מדור 5 - מערכת המשפט מגיעה מצוידת בנוקיה, ולעתים בווקי-טוקי.
הרשתות החברתיות זימנו ומזמנות אל מערכת המשפט אינסוף אתגרים במגוון רחב של תחומים, במקרה של בר-גפן בית המשפט התמודד בשאלות של מיקום גיאוגרפי בעידן של מרחב וירטואלי, ובלא מעט מקרים הוא נדרש לדון בחוקי לשון הרע בעידן של בוטים, ליייקים ואימוג'ים מתריסים.
בנוסף מספק מקרה זה הזדמנות טובה לתהות על תפקידן ותיפקודן של הרשתות החברתיות ועל הפרשנות המתאימה של בתי המשפט לחוקי לשון הרע בתקופה שבה נדמה כי בתי המשפט מוצפים בגלים שוצפים של תביעות דיבה שעניינן פרסומים במדיה זו.
מרבית השיח הציבורי מתנהל היום בתוך הרשתות החברתיות, וכמו בכל מהפכה כללי המשחק והשיח מתפתחים תוך כדי תנועה. באבחת מקלדת הוצתו מחאות, נחשפו שחיתויות, נבחרו או הופלו ממשלות. כל זה אירע לא רק, ואפילו לא בעיקר באמצעות שפה מליצית, הגות או שירה, אלא פעמים רבות דווקא על-ידי פוסטים נזעמים, לעתים מזומנות בלתי מהוקצעים או אף עילגים ממש, פעמים רבות מתובלים בנאצות עסיסיות.
הכלי העממי הזה יצר שפה חדשה עם חוקים משלה, ובצד השמחה על כך שכל איש ואישה יכולים להביע כך את דעתם ללא חסמי מעמד, השכלה או עמדה פוליטית - יש לזכור כי הדבר מותנה בכך שלא יוצבו בפניהם מגבלות משפטיות משתקות שתוצאתן תהיה החזרת הגלגל לאחור, למצב בו היו שותקים ומושתקים.
ניסוח כללי המשחק מחדש מחייב את מערכת המשפט להבין מהותית, ופה אין הכוונה לבקיאות בשפת התכנות אלא לשפתם החדשה והמתפתחת של בני אדם - מושאי שפיטתם התמידיים - ולהתאים את פסיקותיהם למצב החדש שנוצר.
למרבה הצער, חוק לשון הרע הפך לכלי בידיהם של אלה שחירות הביטוי החדשה מאיימת עליהם ועל סדרי עולם ישנים, ובאמצעות תביעה לשון הרע הם מבקשים להטיל אימה, למנוע ביקורת ציבורית ברשתות החברתיות ולהשתיק מחאות. בשנה האחרונה הוגשו עשרות תביעות דיבה על-ידי שוטרים נגד אזרחים שהעזו למתוח עליהם ביקורת ברשתות החברתיות, בדרך-כלל בעקבות סרטון שמתעד התנהגות חריגה, לעתים אלימה, של אותם שוטרים. מאחר שהעובדות בדרך-כלל זמינות להתרשמות ישירה בסרטונים עצמם, הוויכוח בתיקים אלה נסוב בדרך-כלל על דיותיהם של המגיבים על התנהגות השוטרים.
ואכן, על-פי הנוסח השגור והמקובל ברשתות החברתיות, אין המגיבים מנפקים ניתוח אקדמי מלומד ומרוחק של הדברים, אלא מטיחים במקלדת תגובה נחרצת של מילה או משפט בודד, מתובלים באמוג'ים עסיסיים ובסימני קריאה מזדקרים. השוטרים, שמאמר חז"ל בדבר החסידים הנעלבים ואינם עולבים לא ממש מדבר אליהם, מציפים את בתי המשפט בתביעות דיבה בסכומים ניכרים, וכך מוצאים עצמם אנשים שבעת כעס וככל הנראה ללא מחשבה יתרה הקלידו "קלגסים" או "בריונים" - נתבעים בעשרות אלפי שקלים.
בתי המשפט הנדרשים לפסוק בהליכים הללו נדרשים לתרגם את המציאות החברתית החדשה לתוך מערכת הדינים הקיימת. הם אינם יכולים לפטור את עצמם באמירה הכוללת כי הרשתות החברתיות הן "כיכר העיר החדשה" ולהמשיך ליישם את החוק כבעבר. על בית המשפט להוסיף ולשאול את עצמו - על כיכרה של איזו עיר מדובר? האם הדברים נאמרו מעל בימת נואמים או בכיכר השוק? האם דין טוקבק לסרטון כדין כתבה עיתונאית?
במקרה של תביעות השוטרים הסרטונים חשופים לעין כל, וכל קורא יכול לגבש לעצמו דעה, האם אכן נהג השוטר כבריון או פשוט עשה את עבודתו נאמנה. ספק גם אם ניתן לטעון ברצינות שבימינו מישהו מתרגש מאמוג'י של שטן מקורנן או מהתואר "נאצי" שצמודים לו שבעה סימני קריאה. הרי זוהי שפת הביטוי הסטנדרטית ברשתות החברתיות, לטוב ולרע.
המקרה של לינוי בר-גפן מספק הזדמנות טובה לחזור להבחנות שביסוד חוק איסור הרע, ולשכל הישר: בתי המשפט נועדו למקרים שבהם קיים חשש ממשי להכתמת שמו הטוב של אדם. בתי המשפט אינם בית ספר לנימוסים והליכות, ובמדינה וחברה המקדשות את חופש הביטוי - מעניקים אותו לכולם, ללא מורא ובחינם.
הכותבים מובילים את פרויקט חופש הביטוי והמחאה במערך הקליניקות בבית הספר למשפטים ע"ש שטריקס המכללה למנהל