אריה דרעי / צילום: צילום מסך
זום. קשה להבחין בכך, אבל אנחנו בעיצומה של מערכת בחירות. הקורונה שיבשה את שגרת החיים אך לא את שגרת הביקור בקלפי.
לא מזמן, בנובמבר, ראינו את הפערים בין הקמפיינים האמריקאים לנשיאות ארצות הברית. טראמפ לעומת ביידן. עצרות ענק כאילו אין מגפה, מול כינוסים דמוקרטיים קטנים עם נוכחות ייצוגית. והמון מפגשי זום. אפליקציית שיחות הווידאו שהפכה פופולרית בשנה האחרונה הייתה הכלי הנגיש והיעיל ביותר לפגוש מקסימום תומכים ופעילים, תחת מגבלות הקורונה.
זה הופך את הקמפיינים למהודקים וחסכוניים, ולא פחות מכך - הרבה פחות מתישים למתמודדים עצמם. פגישה על המסך חוסכת לחיצות ידיים ובורקסים מיותרים, חומרי היסוד של כל קמפיין פוליטי.
אבל אצלנו זאת מערכת בחירות רביעית בזמן קצר כל כך. קשה לעורר את השטח השחוק, כשאין שטח. כדי לחפות על זה נראה יותר ויותר אירועי זום מהונדסים, באולפני צילום. הפוליטיקאי יעמוד ויצולם משלל זוויות מחמיאות, ומאחורי גבו יצטופפו מבחר תומכים איש איש במשבצתו. עכשיו הם הרקע שלו.
ממלכתיות. תסמכו על הפוליטיקאים שלנו שהרקעים שלהם יהיו הצפויים ביותר. על היעדר יציבות פוליטית, צריך לחפות בעיצוב רקע ממלכתי גנרי, ובעיצוב שחלילה לא יגנוב מהם את הפוקוס. דגל ישראל הוא בעיקר אקססורי חובה - אין פחות מדי דגלים.
הזמן הוורוד. הקמפיין של גדעון סער ראוי לתהייה צבעונית אחת: בגרסה הראשונית של לוגו המפלגה הקיפו את השם שני פסי מסגור בזוויות נגדיות. ירוק בהיר, כמעט זרחני, וורוד מג'נטה מפתיע. זה עבד נהדר עם ההצטרפות של יפעת שאשא ביטון והאנרגיה הנשית שהביאו איתן גם מיכל שיר ושרן השכל.
מזמן לא ראינו כאן ורוד כצבע פוליטי ראשי לגיטימי. לא ורוד ממחוזות הביזאר (כמו קמפיין הריצה העצמאית לכנסת של פנינה רוזנבלום ב-1999), ולא כזה שפונה באופן מפולח לקהילה הלהט"בית או הנשית (כמו השלטים "נשים למען נתניהו" שהופצו בכנסי בחירות, בהעתקה מקמפיין טראמפ). אבל - משום מה - תוך ימים ספורים הוורוד הוחלף בתכלת. עד שהייתה פה לרגעים תקווה חדשה לבחירת צבעוניות קצת נועזת, היא נמוגה במהרה.