שאול מרידור / צילום: רפי קוץ, גלובס
משפט אחד של שאול מרידור, לשעבר הממונה על התקציבים באוצר, בתוכנית "עובדה" קומם אותי במיוחד: בתשובה לשאלתו של עורך הכתבה, עמרי אסנהיים המצוין, ענה מרידור: "משרת ציבור יש לו שני כובעים, לשתי ישויות - לממשלה בראש ובראשונה ולציבור". אמירתו של מרידור, שנראית כל כך טבעית וכביכול נכונה - היא היא מקור הפגע של השלטון הפקידותי הבכיר במדינת ישראל ביחסיו עם נבחרי הציבור - השרים.
מרידור מצייר מצב בו הוא, הפקיד הבכיר, נמצא בעצם בין הפטיש לסדן, בין השר, הפוליטיקאי, לבין הציבור, שהוא הפקיד נאמנו, אל מול השר שכל מענייניו נתונים לשיקולים פוליטיים. וכביכול, רק הוא הפקיד, בניגוד לשר, רואה את טובת הציבור.
אני לא מפקפק בכנות כוונותיו של מרידור, או של פקידים בכירים אחרים בממשלה. אני מאמין שרובם אכן מבקשים את טובת הציבור, כפי שהם רואים אותה. הבעיה היא שאותם פקידים בעצם מאמינים שהם, ורק הם, דורשים את טובת הציבור בטיעון שלהם הרי אין שום אג'נדה פוליטית, והם באמת מייצגים רק את האינטרס הציבורי הטהור. למה זו בעיה? משום שהם לא נבחרו לתפקידם. לא איתם יבוא הציבור חשבון בסוף כהונת ממשלה לגבי ביצועיהם, השגת מטרותיהם ושגיאותיהם. הציבור יבוא בטענות, או בתשבוחות, לשר הממונה.
הפקידים הבכירים (ואגב, אני סולד מהביטוי "פקידים", שנועד מן הסתם להקטינם ולא זו מטרתי, אבל הביטוי הושרש כבר שנים רבות) התבלבלו כל כך, ובעזרת רוח גבית שהם מקבלים מהתקשורת, בלי קשר לשאלה איזו ממשלה שולטת - הם מגדירים את עצמם כ"שומרי הסף".
זהו ביטוי מקומם במיוחד, האומר בעצם שהפוליטיקאים נמצאים בתפקידם כדי לשרת את עצמם, ואילו הפקידים אוחזים בכל כוחם בחומה לבל תתמוטט. זוהי מגלומניה של הפקידות הבכירה ותומכיה.
בעיני, שומרי הסף הם נבחרי הציבור. כן, השרים, כן הפוליטיקאים שבאמצעות מערכת בחירות הגיעו לתפקידם כדי לשרת את הציבור. איני מדבר על הפרות חוק בוטות, אלא על התנהלות רגילה וחוקית של משרד ממשלתי, כאשר הפקידים הבכירים אינם רואים עין בעין עם השר. כמובן שחובתם לומר לשר את אשר על ליבם במישור המקצועי ולהיאבק על דעתם. בהחלט. אבל, בסוף היום תפקידו של השר לחתוך ולקבל את ההחלטה. ככה זה בדמוקרטיה, או לפחות כך זה אמור להיות...
כמי שהיה שם ראיתי החלטות של פוליטיקאים שהיו בעיני שגויות ולעיתים חסרות בינה. כמובן שנלחמתי לשינוי ההחלטה, נאבקתי, גייסתי את כל כח השכנוע שלי, הבאתי עוד גורמים שיסייעו לי להימנע מהחלטה מסוימת, או לדחוף להחלטה אחרת.
אבל בסוף הוויכוח אמר לי נבחר הציבור: "האחריות הציבורית היא שלי - ואני מחליט כך!". ומה עשיתי? נלחמתי להצלחת המהלך של נבחר הציבור כאילו אני בעצמי הגיתי את הרעיון. מה קורה בממשלה עכשיו, מה עושים המרידורים? הם עושים הכל כדי לטרפד את ההחלטה. העיד על כך במפורש, באותה תוכנית "עובדה", שי באב"ד, מי שהיה מנכ"ל משרד האוצר בימי משה כחלון כשר אוצר. הוא הוסיף ותיאר את הטכניקה הנקוטה בידי פקידים בכירים רבים - למסמס את ההחלטה, ואם זה לא עובד - להדליף נגד השר.
לכן, יש לאפשר לשרים למנות לתפקידים בכירים, ולא רק לתפקיד המנכ"ל, את אנשי אמונם, בתנאי שהם עונים על תנאי סף. בעיני, שגוי המצב הנוהג היום לפיו פקיד בכיר ממונה בחוזה למספר שנים והשר אינו יכול להחליפו באמצע החוזה. אני בעד השיטה האמריקאית לפיה השרים יכולים למנות את אנשיהם, ובלבד שהם עונים על תנאי הסף, כדי שהפקידים הבכירים לא ישימו להם מקלות בגלגלים. למה שר צריך להיאבק בפקידיו כדי לבצע את המדיניות בה הוא מאמין? אני, כאזרח, רוצה לשפוט את מדיניותו המבוצעת של השר, ולא את מדיניותם של הפקידים. ואלה, האחרונים, בגיבוי של התקשורת ושל היועצים המשפטיים למיניהם - שכחו מזמן את מקומם.
הכותב הוא יועץ אסטרטגי-תקשורתי, שותף במשרד "רימון-כהן ושות'"