ערבוב בין נכסים פרטיים ומסחריים / צילום: Shutterstock
■ רקע: מבנה החזקות באמצעות התאגדות של חברה פרטית (ח.פ.) במדינת ישראל הוא נפוץ ושכיח בקרב משפחות רבות, מי מטעמי עבודה ומי מטעמים עסקיים ושיקולי מס לגיטימיים. חברה פרטית הנרשמת כחוק מהווה נכס נפרד בפני עצמו, והיא נהנית מישות משפטית עצמאית, כך שערבותם האישית של בעלי המניות בה מוגבלת (ומכאן המושג בע"מ). אך לעתים רבות נוצר ערבוב, ובמקרה שכזה דן לאחרונה בית המשפט המחוזי בחיפה.
פסק הדין עוסק בבני זוג שהתגרשו בשנת 2002, אך כעבור שנים אחדות חזרו לחיות ביחד ואף הביאו לעולם שלושה ילדים נוספים. לאורך שנות הנישואים החזיק הבעל במניות בעלות בחברה פרטית שהייתה שייכת כולה רק לו, ובשנת 2011 אף חתמו בני הזוג על הסכם ממון שקבע כי במקרה של פירוד - החברה וכל נכסיה יישארו של הבעל ולא יאוזנו בין הצדדים.
יום לאחר חתימת הסכם הממון חתם הבעל על הסכם לרכישת בית מגורים פרטי מכספים שהיו מצויים בחשבונו הפרטי, והבית נרשם על שמו בלבד.
בשנת 2017 נפרדו בני הזוג שוב והחלו להתדיין בבית המשפט לענייני משפחה, שקבע כי הבית הוא נכס עסקי של החברה של הבעל, ולפיכך אין צורך לאזנו במסגרת הפירוד הרכושי. האישה לא הייתה מרוצה מהקביעה והגישה ערעור לבית המשפט המחוזי.
■ ההחלטה: בפסק דין ארוך ומנומק מנתח בית המשפט המחוזי את קביעותיו של בית המשפט לענייני משפחה וקובע כי גם העובדה שהחברה שכרה את הבית לצרכיה במשך כ-20 שנה איננה רלוונטית לצורך קביעת זהות הבעלים - זה היה ונשאר הבעל שחתום על ההסכם וששמו ופרטיו רשומים בטאבו, בדיוק כפי שקובע סעיף 125 לחוק המקרקעין - עצם הרישום מהווה ראיה חותכת לתוכנו.
לאור קביעה זו התעורר צורך לבדוק האם הבית נרכש מכספים בני שיתוף ואיזון על פי חוק יחסי ממון. הבעל טען כי כספי הרכישה ששילם התקבלו אצלו מן החברה - שהיא נכס נפרד שאיננו בר איזון בעת הפירוד, על פי הסכם הממון. השופט שרעבי קיבל את הטענה שמדובר בכספים שהגיעו מן החברה, אך לאחר בחינה נקבע כי אלה היו כספים שהבעל משך מהחברה כמשכורת בגין עבודתו בה. משכך, כספים אלה לא שונים מכספי משכורתה של האישה אשר התקבלו לאורך השנים לקופת משק הבית.
במצב שכזה, על-פי חוק יחסי ממון, מדובר בנכס מקרקעין שנרכש מכספים משותפים - משכורת - ומשכך הוא משותף. על כך הוסיף בית המשפט נדבך נוסף עת הזכיר כי דירת המגורים היא גולת הכותרת של יחסי השיתוף בין בני זוג ובפרט כאשר במקרה המדובר ביצעו הצדדים שיפוץ נרחב מכספים משותפים.
■ המשמעות: במקרים רבים אנשים נוטים לערבב בין נכסים מסחריים ובין נכסים פרטיים. לא מן הנמנע כי רישומו של הבית על שם החברה - שאין חולק שמכספיה הוא נרכש - היה משנה את התמונה מן הקצה אל הקצה.
כאשר מדובר בנכסי מקרקעין, יש לזכור כי הרישום במרשם החוקי (טאבו או רשות מקרקעי ישראל) מהווה את הציר המרכזי להכרעה שיפוטית בדבר הבעלות. במקרה הנוכחי, רישום הבעלות הפרטית, מימון הרכישה מכספי משכורת והזרמת הכספים המשותפים לשיפוץ הנרחב היטו את הכף לקבוע כי הבית לא שייך לחברה, כפי שהבעל ניסה לטעון.
עמ"ש 53079-06-20
הכותבים הם שותפים מייסדים במשרד עורכי הדין הופמן & פרידנברג המתמחה בענייני משפחה וירושה